אז בשנה האחרונה אני מנסה לשאול את עצמי הרבה מאוד למה.
לאחרונה יחד עם תקופת הבחינות המקוללת הבנתי שחלק מהכשלון שלי בבחינות נובע מהלחץ המשתק מהן
שגורם לי לנסות ולהסתתר מהן - מתחילה ללמוד ונתקפת בהלה, עושה הפסקה של שעה, נזכרת שלא למדתי
ומנסה ללמוד שוב וחוזר חלילה
חוץ מזה שמתי לב שברגע שאני שומעת אנשים צועקים אז מיד הגוף שלי קופא ונכנס גם לסטרס. התחלתי לשאול את עצמי מה גורם לזה
ונזכרתי בילדות
כשהייתי קטנה, זה היה ברור שכשאבא שלי מתעצבן, דברים לא טובים עומדים לקרות. הוא לא היה מצליח בכלל לעמוד בעצבים שלו
והרבה מזה היה יוצא עלי. תמיד הייתי צריכה להזהר וללכת על ביצים. גם אם היה לו יום רע והוא ״סתם״ חזר עצבני
אז הייתי צריכה מאוד לא לגרום לכך שישתחרר לו הפתיל לגמרי והוא יתחיל לזרוק דברים או להרביץ
גם אמא שלי לא ממש בן אדם נינוח וכשמשהו לא הלך לה טוב בעין, היא הייתה מערבת את אבא שלי ושוב היה יכול להווצר בלאגאן.
אז הגוף שלי למד שבמצבי סטרס אני צריכה לנסות לקפוא ולהעלים את עצמי. גם הייתי נכנסת ללחץ של מה יקרה עוד שניה עם המתח הזה באוויר
התחושה הזו לא עזבה אותי והבנתי שעד היום בכל פעם שאני חווה מצב של לחץ אז איפשהו חלק ממני מנסה לברוח
ואז התחלתי לשאול את עצמי האם אני צריכה להרגיש ככה גם היום, האם אני יכולה לשחרר את עצמי לפחות בחלק ממצבי הלחץ
והבנתי שאני יכולה להתחיל לשחרר
שאני צריכה ללמוד לשנות הרגלים ולא להנעל בכל פעם שמשהו מלחיץ קורה
מקווה לזכור שאני שולטת על הפחד ולא הפחד שולט בי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
י. (ע"ר)