אז מחר אני הולכת לפסיכולוגית אצלי במכללה כי לדעת הדיקן שלי, לא חונך הוא מה שאני צריכה אלא פסיכולוגית,
כאילו שהאשמת הקורבן בשיחה שהייתה לנו לא הייתה מספיקה...
האמת שאני מאוכזבת. יום למחרת השיחה עם הדיקן, ראיתי במייל שהם שלחו שיש תלמיד שמתקשה באחד המקצועות
במדעי המחשב ושהם מבקשים שסטודנט יעזור לו תמורת שעות מלגה וחשבתי- מה כ״כ קשה להם לשלוח אותו מייל גם עבורי?
אז מחר אני הולכת לפסיכולוגית ואני לא ממש יודעת מה לומר לה- שאני כועסת על כל הסיטואציה שאני נמצאת בה?
שאני מרגישה שכבר אין לי ממש ברירה ושאין לי מקום אחר לעבור אליו אז אני רק מנסה לסיים את התואר הזה בשלום?
שאני לא מבינה איך בני אדם יכולים להיות כל כך רעים, לזרוק לי הערות שפוגעות ישר בלב ולהמשיך לחייך כאילו לא קורה כלום?
שהדיקן לא ממש הראה אמפתיה וששלח אותי לגורם אחר רק כדי שהוא לא יצרך להתעסק עם ״הבעיה״ הזו?
אתם יודעים, במדעי המחשב זה כמעט בלתי אפשרי לעשות תואר לגמרי לבד בלי שום עזרה של חברים. כן, תמיד יהיו
את הסופר גאונים שעושים מיליון דברים במקביל וגם מסיימים את התואר בהצטיינות יתרה, אבל הם בודדים
(אולי שניים במחזור). הרוב צריכים ״עזרת חברים״ מדי פעם, להתייעץ על איזה נושא שהמרצה הסביר ולא היה ברור,
תרגיל שהמתרגל חשב שהוא ברור מאליו אבל בפועל הוא לא ממש כזה או אפילו להבין איזה הוכחה של טענה שהייתה
בפתרון של מבחן ולא ממש הבנת אותה.
אני מרגישה שאני צריכה להתנצל שאני לא מושלמת. ללכת ו״להתוודות״ על משהו שלא עשיתי, להודות לה למה יש עלי סוגשל חרם
למרות שאין לי מושג וגם אם היה - זה לא ממש מצדיק להתנהג אלי ככה...
כמו שאומרים - may the lord will be with me....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
י. (ע"ר)