היום במקרה יצא לי לדבר עם חבר מהלימודים שלומד שנה מתחתי ואז סיפרתי לו שהאנשים במחזור שלי מעירים לי הערות מגעילות
ודי שמים אותי בבידוד ושאין לי ממש עם מי לדבר ולהתייעץ
החבר: ״מה אמרו לך?״
אני: למשל אתמול מישהו הסביר לי שהוא לא יכול לשלוח לי את הקוד שלו כי זה מסובך ושאני בטח לא אבין את זה
(לא סיפרתי כאן כמה אנשים מהמחזור שלי מזלזלים בי...)
הוא: כן? והיה עוד משהו?
אני: כן, נגיד ששאלתי שאלה ומישהו אמר לי שלמה בכלל אני שואלת משהו כזה (מיותר לציין שההערה הזו גרמה לי
לא לשאול כלום במהלך יתר השיעור כי לא היה לי כוח להתעסק עם זה ולומר לדושבאג הזה לא)
הוא: כן? ומה עוד?
אני: כל פעם שצריך לעשות תרגיל בזוגות אז יוצא שאני תמיד לבד כי אני לא מוצאת מישהו שיהיה מוכן לעשות יחד איתי את התרגיל...
או שאם אני שולחת וואטסאפים לאנשים הם פשוט מתעלמים ממני (ולכן יוצא שאני כבר לא שולחת כי נכוויתי ברותחים..)
הוא לחץ עלי שאני חייבת ללכת לדיקאן ולספר לו על זה ולבקש לפחות חונך שאולי יעזור לי עם השיעורים. אמרתי לו שאני לא ממש מרגישה
שיש עם מי לדבר כי הדיקאן הוא בנאדם די קר ובטח הוא רק יזלזל בי או במקרה היותר טוב הוא פשוט יגיד שאין לו ממש כלים איך לעזור
הוא המשיך ללחוץ ואמרתי- טוב, אני אלך.
אז הלכתי לדיקאן ושאלתי מתי ניתן לקבוע פגישה, הוא ענה שבעוד שעתיים וכך היה
במהלך השעתים הללו לא הפסקתי לחשוב מה אני אומרת ואיך אני אומרת.. אני גם מסתובבת עם התחושה הזו כל כך הרבה זמן לבד שהיה לי מוזר פתאום להוציא את זה ל״ממסד״ הרשמי אבל חשבתי לעצמי שאולי אני אופתע ויצא מזה משהו טוב
נכנסתי לחדר של הדיקאן ואמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו אבל אני לא ממש יודעת איך לומר את זה
ואז התחלתי לשפוך שאני מרגישה שיש עלי מין חרם חברתי ושאני סופגת כל מיני הערות נבזיות
ושאין לי ממש עם מי להתייעץ על שיעורי בית ושזה הדבר האחרון שחשבתי שיקרה כשהחלטתי לעבור מהאוניברסיטה ללמוד שם
תוך כדי התחילו לזרום הדמעות והבנתי כמה זה מכביד עלי ושזה בסדר שאני בוכה
הדיקאן הסתכל והיה קצת המום. הוא אמר לי שזו הפעם הראשונה שהוא נתקל בזה ושאל אותי אם אני יודעת ממה נובע החרם הזה
השבתי שאין לי ממש מושג ושדווקא כשאומרים לי דברים מגעילים אז אני לא אומרת כלום ובולעת הכל בשקט.
הוא המשיך להתעקש ולשאול אם אני בטוחה (ותבינו שאני באותו הזמן מוצפת דמעות ובמבט לאחור זו לא ממש הייתה השאלה הנכונה במקום) ואמרתי שבאמת אין לי שמץ.
ואז הוא אמר לי - טוב, אבל בטח זה מונח על השולחן וכולם יודעים את זה, לא?
הייתי כל כך בהלם מהשאלה (כי מה היא קשורה בכלל) שלא ממש ידעתי מה לענות או איך לענות. אמרתי שאני לא ממש בטוחה כי מבחוץ אני נראית שמחה אבל בפנים זה ממש כואב לי ואז הדיקאן אמר- טוב, אם לא כולם מודעים לזה אז בטח המצב יותר טוב (מה????)
ואז הוא אמר לי שאולי כדאי שאלך לשירות הפסיכולוגי של המכללה ופה קצת התעצבנתי כי הרגשתי
שבעצם האשמה מכוונת כלפי ואני זו שצריכה להבין איך ״להפסיק לבכות״ ולא בחברה...
הוא שאל איך אני חושבת שהוא יוכל לעזור ועניתי שאני חושבת שאולי כדאי להצמיד לי חונך
למקצועות הקשים ושזה לפחות יוריד לי קצת מהעומס והלחץ אבל לא נראה שזה ממש הזיז אצלו משהו.
הוא שאל אם יש מישהו שאני רוצה להתחבר אליו במחזור ושהוא ידאג לחבר בינינו וגם לזה לא ממש ידעתי לענות...
אני לא מאמינה ברעיון שמישהו מבחוץ צריך לכפות חברות בין שני אנשים..
כל אותו הזמן הדמעות ממשיכות לזלוג.. הדיקאן אמר לי לחשוב איך הוא יוכל לעזור ולבקש
אם יש משהו כזה ואם יעלה לו משהו שאגיד לו והוא ינסה לעזור בעניין. אמרתי תודה ויצאתי משם רועדת ובוכיה.
האמת שהתאכזבתי מהחוסר תגובה ומהשאלות הלא קשורות ולא ממש מועילות מהדיקאן אבל כמו שאמרתי
בהתחלה - הוא בן אדם קר אז אולי הוא פשוט לא ממש מבין מצבים כאלה...
חוץ מזה שאני ממש גאה בעצמי שסוף סוף אחרי כמה חודשים כל כך קשים התחלתי לשתף בזה אנשים שהם לא מהמעגל
הממש קרוב שלי וששיתפתי גורם רשמי מהלימודים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
י. (ע"ר)