מעגלים, מעגלים איך שאנחנו נשארים מתעוררים ליום חדש חוזרים ושוב מנסים

חברה שאלה אותי אם אוכל להעביר שיעורים פרטיים לאחותה. חשבתי שזו יכולה להיות הכנסה נחמדה

ואני גם ככה אוהבת ללמד אז אמרתי - יאללה. ידעתי שהאחות לומדת באוניברסיטה הפתוחה ומסיימת

בדיוק תואר אחר באוניברסיטת ת״א והייתי בטוחה שאנחנו נפגשות בת״א.

יום לפני קיום השיעור הסתבר לי שהוא יהיה בבית שלה, במרחק נסיעה של 40 דקות מת״א. כבר התחייבתי לתת את השיעור

ולא היה לי נעים לבטל אותו. גם קצת כעסתי על עצמי שלא בדקתי את זה מראש. שלחתי לה הודעה שהפעם התחייבתי לבוא

אבל בגלל שזה יקח לי כ״כ הרבה זמן להגיע, בפעם הבאה נצטרך לשנות את מיקום השיעור. יום למחרת, בבואי לשלם על כרטיס הרכבת

הבנתי שיש פה מינוס נוסף - רבע מעלות השיעור למעשה תלך לי על נסיעות (הרכבות עלו לי בסה״כ משהו כמו 28 שקלים ואוטובים עוד כ-12 ש״ח)

בנוסף, שכחתי שאת אותו זמן שיקח לי להגיע, יקח לי גם לחזור ולכן יצא שפיספסתי שיעור חשוב באותו היום וזה גרם לי בכלל להתמרמר.

לקראת השיעור הבא האחות כבר אמרה לי שהיא תאסוף אותי מהרכבת ואז לפחות חלק מהדרך תחסך והסכמתי.

כשהגעתי באותו היום הביתה, הבנתי שאין בזה ממש טעם על החסכון של העוד 15 דקות נסיעה בתוך העיר מהרכבתלבית שלה.

לבזבז על נסיעות כשעה וחצי, כסף על תחבורה ועצבים אם האוטובוס בדיוק מתפספס (בחזור פיספסתי את הרכבת

בכמה דק׳ והייתי צריכה לחכות שעה שלמה לרכבת הבאה) לא שווים את זה.

התקשרתי אליה ואמרתי לה שזה לא יעבוד אם זה לא יתקיים בת״א או במקום יותר מרכזי עם תחבורה נגישה.

להפתעתי היא אפילו הסכימה איתי וקבענו שהשיעור הבא כבר יהיה באונ׳ ת״א.

מסקנות- אני צריכה להתנסות עוד בלעמוד על שלי ולנהל את עצמי לפי הרצונות שלי. יכול להיות שזה לא תמיד יתאים

אבל זה לא אומר שצריך להכניס למשוואה הזו אשמה...