מעגלים, מעגלים איך שאנחנו נשארים מתעוררים ליום חדש חוזרים ושוב מנסים

אני יושבת באוטו עם מישהי מהלימודים ותוך כדי היא מספרת לי סיפור שהחלטתי שאני חייבת להעלות גם לפה

עוד לפני שהתגייסתי, ידעתי שאני רוצה לצאת להדרכה במחנה קיץ בחו״ל בזמן השירות שלי.

כשהתגייסתי ידעתי שלא משנה מה, אני אגיע לזה ויתהפך העולם. מיד אחרי הטירונות והקורס,

כשהגעתי לתפקיד שלי בבסיס שריון דיברתי על זה דבר ראשון עם המפקד שלי. בנוסף סיפרתי על כך

לכל מש״קית שהייתה ודאגתי להזכיר לה שאני רוצה לצאת לזה אז שלא תשכח לרשום אותי למיונים.

בנוסף שוחחתי עם המון אנשים שעשו את זה תוך כדי הצבא גם ודאגתי לתכנן בדיוק איך אני אגיע לכל התהליך,

אהיה מוכנה לראיונות ואגיע מוכנה לשליחות הזו.

ידעתי שהמיונים מתחילים עוד בספטמבר, למרות שהיציאה לחו״ל היא רק באוגוסט, ולכן כבר אז, שנה לפני השחרור,

הלכתי למש״קית חינוך כדי לשאול אותה מתי המיונים. המש״קית הודיעה לי שהמיונים נסגרו

הייתי בהלם. איך זה יכול להיות?? לא הפסקתי לדבר איתה על השליחות הזו, כמה שאני רוצה אותה

ושיפתחו המיונים אני רוצה להיות שם אז איך לא אמרו לי כלום?

זה היה ברביעי והייתי אמורה לצאת למחרת הביתה אבל אמרתי שעד שאני לא מקבלת זימון לראיונות, אני לא יוצאת מפה.

ופתאום נפל לי האסימון.

נזכרתי שהסמח״ט (שהוא סגן אלוף) אמר שהדלת שלו פתוחה לכל בעיה והבנתי שאני נמצאת בדיוק במצב שיש לי בעיה.

הלכתי אליו, סיפרתי לו את כל הסיפור ושאלתי אם הוא יוכל לעזור

הוא הרים טלפון לקצין חינוך ראשי ושאל אותו על המיונים. הוא סגר את השפופרת ואמר לי- אל תדאגי, אני מטפל בזה אישית.

יצאתי הביתה עם מועקה בלב אבל לפחות כשאני יודעת שבתחילת השבוע אקבל תשובה של כן או לא לגבי המיונים.

לא עוברות יותר מ-24 שעות והסמח״ט מתקשר אלי- ״שומעת״, הוא אמר, ״יש יום מיונים אחרון בעוד שבוע. רשמתי אותך

ואני מאחלת לחיילת בהצלחה״

מפה למדתי שאין דבר העומד בפני הרצון אבל יותר חשוב מזה- זו עוד דוגמה מעולה של איך אני צריכה להפסיק עם

ה״לא נעים לי״ ולהתחיל לנסות לקדם עניינים אצל אנשים שאני מכירה גם אם זה פחות איזור הנוחות שלי

כי זה יכול לפתוח לי הזדמנויות מופלאות