מעגלים, מעגלים איך שאנחנו נשארים מתעוררים ליום חדש חוזרים ושוב מנסים

השנה פשוט נמאס לי להיות בטקסי זיכרון ופשוט הלכתי אחרי 5 דקות כשהבנתי שמקדשים את המתים ומאדירים את המוות

(או ״כמה אתה טוב שדווקא אתה אח שכול״). אתמול נתקלתי בתמונה הזו וזה בדיוק מה שרציתי שיעבור בימים האחרונים-

בבתי ספר,בצבא, במוסדות לימוד להשכלה גבוהה ועוד בכלל לא מדברים על האופציה שאפשר לעשות שיהיה פה משהו אחר.

זה נשמע בטקס כאילו זה הגורל שלנו, שאין מה לעשות ונפגש בטקס הבא שוב עם עוד קורבנות שמתו לחינם

לי עצוב שהממשלה מקדמת שנאה (אגב גם שנאה בתוך העם שלנו) ולא חותרת לאיזשהו הסדר מדיני. הלנצח נאכל חרב?

(ולמי שיגיב פה שאין לי מושג מה זה שכול, אז דווקא יש. עם זאת, זה לא יצר אצלנו במשפחה תחושה שצריך לנקום בהם ו״להראות להם מה זה״.

זה רק גרם לנו עוד יותר להבין שהפתרון הוא לא עוד מבצע צבאי ועוד מלחמה כל שנתיים בארץ שלנו...)