מעגלים, מעגלים איך שאנחנו נשארים מתעוררים ליום חדש חוזרים ושוב מנסים

היא קמה מהשעון המעורר שלא מפסיק לצלצל. היא שוקלת אם לקחת עוד כמה דקות שינה של ומחליטה להתנמנם עד ששוב הנודניק יעיר אותה

הנודניק מתחיל לצלצל והיא מבינה שהיא הפסידה במלחמה הזו. והיא קמה בלאות לכבות את השעון.

היא מתארגנת לצאת ללימודים למרות שזה הדבר האחרון שבא לה לעשות אבל היא מרגישה שאין לה ברירה

היא עולה על האוטובוס לכיוון המכללה ויודעת שלפחות לשעה הקרובה יש לה קצת שקט במוח. היא מתבוננת באנשים שעולים, שומעת קצת מוסיקה באוזניות ונהנית מהדרך. היא מגיעה לתחנה שלה, יורדת ומתחילה ללכת ולשיר לעצמה בתקווה שהיום יהיה יום טוב יותר.

היא מגיעה למכללה ונכנסת.

היא רואה אנשים שהיא מכירה מהכיתה שלה ואומרת להם שלום. בתוכה היא מבינה שמתחיל עוד יום שאין לה כוח אליו והיא רק מחכה להיות שוב לבד.

מגיע הצהריים והיא שוב יושבת לבד. במהלך היום היא מנסה לשבת עם אנשים אבל יודעת שבצהריים כבר אין לה ממש סיכוי לשבת עם מישהו, שהיא לא חלק מאף קליקה שם ושכבר אין לה כוח לכל העמדת הפנים הזו שהכל בסדר.

היא מסיימת את יום הלימודים ומתיישבת לעשות את השיעורים שלה. היא פותחת דבר ראשון את היוטיוב כדי לשמוע קצת יוטיוברים שהיא אוהבת להעלות לה את מצב הרוח ולשמוע אולי על הדרך מוסיקה כיפית. היא מתחילה לפתור את השיעורים והיא נתקעת באמצע. היא מנסה. ומנסה. אחרי חצי שעה היא מחליטה לבקש עזרה ויודעת שאף אחד לא יענה לה אז היא מחליטה להתחכם ושולחת את אותה השאלה לעשרה אנשים שונים מהכיתה- 

״הי, תגיד התחלת את השיעורים ב-x? לא הצלחתי את השאלה הראשונה שם ואני לא ממש יודעת איך להתקדם שם״

ואז היא יודעת שהיא תצטרך לחכות עד שמישהו (אולי) יענה לה. היא מחליטה להמשיך בשיעורים במקצוע אחר ואחרי 10 דקות היא שמה לב ששניים ענו לה-

״מצטער, אני לא עושה את המקצוע הזה השנה״

ו- ״עדיין לא התחלתי את השיעורים״

היא נאנחת. ידעתי, היא חושבת לעצמה, אני שוב לבד במערכה