הבוקר הייתי בשיעור נסיון של שיעור אירובי שדמה יותר להדגמת עינויים מהאינקוויזיציה (אפילו נוצרו לי כמה יבלות על הידיים
כי המורה החליטה בשלב כלשהו שצריך לעשות גם מתח).
כאחת שלא עושה ספורט די פחדתי מהשיעור נסיון הזה אבל מצד שני גם קצת התרגשתי שאני הולכת לאתגר את עצמי
השיעור התחיל בריצת חימום (כלומר להקיף את הבניין בריצה) וחשבתי- טוב, עד לפה אני בסדר. הבעיה שזה המשיך בכל מיני קפיצות ושכיבות סמיכה ואחרי 10 דקות כבר ממש התחלתי להזיע. אבל זה היה רק החימום
אחרי חצי שיעור, פתאום קלטתי בצער רב, תוך כדי התנשפויות, שיש לי עוד חצי שעה איכשהו להעביר עם עוד תרגיל שהולך להוציא לי ת׳מיץ
התלבטתי מה עושים - מתחילים לוותר ונשארים בחיים או שממשיכים הלאה
ואז נפל לי האסימון
לפעמים בשיעורי השירה שלי, כשאני צריכה להגיע לצליל מסויים או להחזיק את התמיכה שלי ולא לתת ליותר מדי אוויר לצאת,
אני מנסה ומנסה וזה לא עובד ונוצר הרבה מתח בגוף. אני מתחילה לנער את הגוף ולשחרר אותו ודווקא מהמקום הפתוח הזה
פתאום זה יוצא בלי כל בעיה
והבנתי שכמו שם, גם פה אני צריכה פשוט לשחרר- לבוא עם ראש פתוח ולנסות את מה שאני יכולה ומה שלא אצליח, אז לא נורא.
המשכתי בשיעור בתרגילים עם משקולות ומדי פעם כשקלטתי שאני לא נושמת עשיתי הפסקות נשימה
אבל מה שחשוב זה שיצאתי (היחידה) עם חיוך 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
י. (ע"ר)