ירדתי מהרכבת ורצתי הביתה, ובמעלה המדרגות, ועוד לפני שהספקתי להסדיר נשימה, נכנסתי למקלחת והתחלתי לבכות בכי
של חוסר שליטה כמו של ילדים. כזה פראי ומתפרץ ומלא בנסיונות לנשום כשאין בכלל אוויר בכל העולם הזה שיכול להיות לעזר.
קראתי לפיצ ויצאתי מהמקלחת רטובה כדי לחבק ולנסות להאחז במשהו כדי לא לפול לבור העמוק והשחור הזה שנפער מתחתיי.
והוא החזיק אותי שם על קצה קצהו של הבור והביט בי בעיניים הטובות שלו ולא שחרר, למרות שהוא לא באמת מבין.
ואכלתי פופקורן מתוק, ובורקסים עם קטשופ וגלידה בטעם וניל, ואיכשהו, הבור נשאר פעור.
והילדה המפוסקת הזאת שיושבת ערומה על כיסא מול אדם זר במכון לרפואה משפטית רגעים אחרי שהיא שחקה עם צעצועים בקבלה,
שניות לפני שהוא יקרא לעוד גבר, שיציץ, רגעים לפני שהיא תראה את החוקרת ילדים מסתכלת מאחורי הוילון, דקות לפני שיבקשו ממנה,
שוב, לספר, לפרטי פרטים, איך ובאילו תנוחות היא נאנסה במשך חודשיים, שעה אחרי שאמרו לה שהיא צריכה לעשות בדיקה רפואית
והיא בכלל ציפתה לאיזו בדיקת דם. הילדה הזאת לא עוזבת אותי.
מביטה בי בעיניים גדולות ומבינה שהיא בג׳ונגל.
ובג׳ונגל, שהוא המציאות, שאנחנו חיות בה, לפעמים ללכת לרופאת נשים לבדיקה פשוטה זה לקחת את הלב ולגלגל אותו בזכוכיות
של רסיסי העבר. כי כשעברתי לכיסא הזה, שיושבות עליו מפוסקות, נתתי לה להציץ לבפנים שלי.
והבפנים שלי בוער.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
י. (ע"ר)