מעגלים, מעגלים איך שאנחנו נשארים מתעוררים ליום חדש חוזרים ושוב מנסים

לאחרונה רוח מלנכולית נושבת מעלי.

דברים קטנים שמתפקששים גורמים לי לתהיות ולמחשבות עצובות לאורך כל היום

אני יכולה לקום בבוקר או לחזור אחרי יום ארוך ופתאום להרגיש שאני רוצה לבכות בלי באמת סיבה

אני יודעת מנסיון

שזה זמני

שזה יעבור

שלמרות הכל אני ממשיכה להתנהל כרגיל ואף אחד לא ממש רואה עלי את העצב 

אבל הגעתי למסקנה שאולי אני צריכה לתת מקום לעצב ולהיות שם במקום לנסות להתחמק ולהתמודד עם כדור של מחשבות שמתגלגל בעקבותי.

אני מפחדת לגעת במקום הזה כי אני פוחדת להשבר ולא להצליח לקום משם או יותר נורא, להרגיש שאני שם לבד ושאף אחד לא יעזור לי לקום...

ובכן, אולי כדאי לבחון את המקום הזה ולראות באמת מה קורה. 

נראה אם יהיה לי אומץ להתמודד מול הפחד