"בוא נשחק במשחק האסוסיאציות", אמר המטפל.
המטופל נע בכסאו בחוסר נוחות. "לא יודע, אני לא אוהב את הדברים האלה."
"אני מבין, אבל זו בדיוק הסיבה שכדאי לנו לנסות." המטפל הצביע על שעון האזעקה הקטן שעמד על השולחן שחצץ ביניהם. "כמעט ולא אמרת כלום כל הפגישה."
"אני לא יודע מה לומר," ענה המטופל. ניכר בו מקולו שהוא אינו חש בנוח.
"זה טבעי, אתה לא צריך לדאוג בקשר לזה. בעגה המקצועית אנחנו קוראים לזה 'התנגדות'. זה שכיח מאוד בקרב בעלי אינטליגנציה גבוהה. יש אנשים שיותר קשה להם להפתח; הם רואים בזה אובדן שליטה."
המטופל העווה את פניו אבל החריש. המטפל המשיך: "משחק האסוסיאציות בא לעזור לנו להוריד את המגננות האלו. אתה תחוש קצת מוזר בהתחלה, אבל מהר מאוד תרגיש יותר בנוח. זה אפילו יכול להיות כיף. מה אתה אומר, שננסה?"
"כנראה," מלמל המטופל בחוסר התלהבות.
המטפל התרווח לאחור בכורסאתו. "מצויין, כל הכבוד! אז אני אגיד מילה, סתם מילה, ואתה תאמר את הדבר הראשון שעולה על דעתך. זה לא צריך להיות משהו חכם או שנון. אין תשובות נכונות במשחק הזה. העיקר הוא לומר בשלוף את הדבר הראשון שקופץ לך לראש. בסדר? אז בוא נתחיל. המילה הראשונה היא 'ארטישו-'"
המטופל זינק לקראתו בכזו מהירות שכסאו הושלך לאחור. גם השולחן נזרק הצידה, וחבילה של טישו שעוררה בו חימה למן הפגישה הראשונה התעופפה לצידו השני של החדר, בקשת מרהיבה, כשהיא חגה סביב עצמה כמו ג'יירוסקופ שדעתו השתבשה עליו. ידו הימנית של המטופל לכדה את המטפל מתחת לסנטרו והוא הניף אותו מתוך הכורסא, מעלה-מעלה, והטיח אותו כנגד הקיר בחבטה עמומה. תעודה ממוסגרת שהיתה תלויה מספר פסיעות משם, ועליה היה כתוב "פרופסור שגב, מטפל מורשה", צנחה ממקום מושבה והכתה ברצפה. קול התנפצות הזכוכית נבלע כליל בשאון צריחותו של המטופל: "יא בן זונה מטונף שכמוך!" רוק ניתז מפיו והכתים את משקפיו של המטפל. "אני ארצח אותך, יא בן של שרמוטה, אני אשחט -"
ביפ-ביפ-ביפ! ביפ-ביפ-ביפ! הכריז שעון האזעקה בצפצופו העדין.
"לצערי," השתנק המטפל, קולו מתקשה להבקיע דרך מבעד לגרונו הלפות בעוצמה, "זמננו תם."
המטופל הרפה ממנו ומעד לאחור. המטפל החליק במורד הקיר עד שגופו הרחב נשכב פרקדן, והוא שאף אוויר ביניקות מהירות שהופרעו בפרצי שיעול לא-רצוני. המטופל גישש בידיו אחר כסאו ההפוך, העמידו במקומו ואז קרס לתוכו.
ביפ-ביפ-ביפ! ביפ-ביפ-ביפ! המשיך השעון בעליצותו. הוא עצמו לא נראה בשום מקום, אך נשמע שהצפצוף הגיע מפינת החדר. המטפל גרר עצמו על גחונו עד שידו השגה את יומן הפגישות שנח פתוח קמעה על פניו, כמו אוהל אינדיאני.
"אני חושב -" שיעול, "שעשינו -" שיעול, "התקדמות יפה," שיעול, שיעול.
הוא דפדף ביומן, נאבק במשקל הדפים, עד שמצא את אשר חיפש. "שבוע הבא, אותה שעה?" לחש.
הסוף
דבר המחבר:
הרעיון לסיפור הזה עלה בראשי לפני משהו כמו שש שנים. אני חושב שאפילו ניסיתי לכתוב אותו כמה פעמים, אבל לא ידעתי בדיוק איך.
בתחילת השבוע עבר עלי קלקול קיבה לא-סימפטי, ומצאתי את עצמי מתעורר כל שעה כדי לרוץ לשירותים. באחת הפעמים, באיזור השעה חמש לפנות בוקר, בזמן שהיית עסוק במה שאני יכול לתאר רק כלהשתין מהתחת, הסצינה הזו עלתה בי שוב (אולי כאות הזדהות עם ארוחת הערב, שגם היא עלתה בי קודם לכן). שלפתי את הנייד והקשתי בו את עיקרי הדברים, ואז את פרטיהם. בסך הכל, אני דיי מרוצה מהתוצאה הסופית. הדבר היחיד שהשתנה בשכתוב (למעט תיקוניי הגהה מינוריים) הינו מילת הטריגר. במקור השתמשתי ב-"אספרגוס", אבל הרגשתי שהירק הזו לא מצחיק מספיק. החלפתי אותו ב-"ארטישוק", שכידוע טוב לצחוק ולבריאות בכלל.
את השם "שגב" בחרתי באקראי, והייתי רוצה להחליף אותו בשם בעל משמעות. הצעות, במידה וישנן, יתקבלו בברכה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: