ביום ראשון נסעתי ללשכת התעסוקה בפעם האחרונה. הביקור השבועי הזה בנתניה הפך, בחצי השנה האחרונה, לנקודת המגע העיקרית שלי עם האנושות. לרוב הוא mercifully קצר; חנייה באדום-לבן בנקודה הכי צרה של הכביש, בלי לטרוח לדומם מנוע, זינוק מהיר למכונה הקרובה, סריקה של טביעת האצבע וסיימתי. אבל פעם בחודש, בתחילת כל חודש, המכונה מודיעה לך שעליך לסור למשרדה של הפקידה. בימים שכאלו אני חונה בקניון ומטייל קצת ברחובות נתניה: העיר והסוריאליזם.

הייתי מספר 20 בתור. הלוח האלקטרוני הראה שמספר 4 נמצא בפנים. עיינתי קצת ב"אדון האור" של זיאלזני וניסיתי להבין את סוד הקסם של מדע-בדיוני פנטזיה שלא עושה שום ניסיון להיות ברור או מובן לקורא. המספרים לא התקדמו. כבר התחלתי לתהות אם שוב הלוח מקולקל, והפקיד בכלל מקבל בחדר אחר ואף אחד לא טרח לספר לי. ואז, לפתע, הם זינקו עד ל-11. משם היתה התקדמות קצובה עד ל-15, ואז שוב זינוק מהיר מעלה. דחפתי את הספר לתיק וזינקתי לכיוון הדלת. הלוח הראה 20. מישהו ניסה להיכנס לפני. ביקשתי שיראה לי את המספר שלו, והתברר שהוא בכלל 21. חולירע. נכנסתי כלאחר כבוד והגשתי לפקידה את הכרטיס.

"מה, אתה 20?" היא שאלה כשמסרתי לה את הפתק.

"כן."

"אבל עכשיו היה פה 24. מה עובר עליכם?"

מה עובר עלינו, באמת. ומה עובר עליה, שהיא נותנת לאנשים לעקוף בתור ואז מטילה את האחריות עלינו. אבל החלטתי לשתוק. יש לי נטייה שהולכת ומחמירה להתפרצויות זעם. עדיף לא לומר כלום.

"טוב, יצחק, אני רואה ש-"

"אני לא יצחק."

"מה, אז למה אתה נותן לי פתק שהוא לא שלך?"

"השם שלי רשום על הפתק, והוא לא יצחק."

היא הסתכלה בפתק. הסתכלה במחשב. ושוב בפתק. לחצה על אסקייפ כמה פעמים. הקישה משהו.

"אה, איגגי. הנה אתה. כן. מה, עוד לא מצאת עבודה?"

"לא." זה השלב שבו אני מרגיש שאני צריך להעמיד פנים שאני גם מנסה: "הייתי בכמה מקומות, אבל–"

"טוב, שיהיה בהצלחה. אתה היית 20, נכון?"

בדרך חזרה לקניון נכנסתי לחנות מוצריי חשמל. פרפל ביקשה שאבדוק עבורה קומקומים. איך שנכנסתי שמעתי צעקות היסטריות. בחור גבוה וקירח, חובש כיפה, זעק במבטא בריטי "You're making me ill! You're making me ill!", בגובה טון המעיד על אובדן עשתונות גמור. המוכר, חרדי צעיר, ענה לו במבטא אמריקאי כבד: "Stop shouting! Stop shouting!". זה היה קצת מביך, אבל כבר נכנסתי פנימה, אז חיכיתי שחושב הכיפה יפסיק לצעוק ושהחרדי יתייחס אלי. לא היה לו קומקום שהתאים לי, אז עזבתי. עוד לפני שהייתי לגמרי בחוץ הם חזרו לצעקות.

מאוחר יותר, כשכבר הייתי בבית, סיפרתי לאמא שהייתי בחנות ההיא ושהיה שם לקוח בריטי שזעק מרה.

"חובש כיפה?" היא שאלה.

"כן, איך ידעת?"

"אה, הוא לא לקוח, הוא בעל החנות. הוא מאוד נחמד ללקוחות, אבל הוא כל הזמן צועק שם על העובדים שלו."

חזרתי לקניון. הזמנתי קפה וסנדוויץ' בקופיקס וישבתי בפינת האוכל. כתבתי קצת במחברת. היה נחמד. כשסיימתי ניגשתי למכונה שמשלמים בה על החנייה. הכנסתי את הכרטיס פנימה ושילמתי. התכופפתי להרים את העודף ואת הקבלה. הכנסתי את הכסף לארנק, ואז הבנתי שכרטיס החניה לא יצא חזרה מהמכונה. בעיה, כי החניון שם לא מתקדם מספיק בשביל מצלמות, צריך אשכרה את הכרטיס. לחצתי על הכפתור האדום במכונה שתוייג "עזרה" וחיכיתי.

אחרי חצי דקה לחצתי עליו שוב. ואז שוב. קול נשי ומתכתי נשמע מהצד השני.

מכונה: "מה, לא, אמא, אני בעבודה, בואי נדבר אחר כך."

אני: "הלו."

מכונה: "אמא, נדבר אחר כך. כן, אחר כך. רק שנייה. (חזק) רק שנייה!"

אני: "הלו!"

מכונה: "(חזק) רגע! (בקול רגיל) אמא, אני לא יכולה לדבר עכשיו. אז אחר כך, טוב? טוב. כן?"

אני: "(אחרי היסוס קל) את מדברת אלי?"

מכונה: "כן. מה הבעיה?"

אני: "הכרטיס לא יצא."

מכונה: "מה?"

אני: "הכרטיס. שילמתי, והוא לא יצא מהמכונה."

מכונה: "אתה בטוח?"

אני: "(מתחיל להתעצבן) כן."

מכונה: "רגע. באיזו מכונה אתה?"

אני: "אין לי מושג."

מכונה: "אז איך שילמת?"

אני: "(מסתכל בקבלה) באשראי."

מכונה: "רגע. אני לא רואה. אתה בטוח ששילמת?"

אני: "כן!"

מכונה: "אבל לא מופיע לי..."

בשלב הזה התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. הסתכלתי שוב בקבלה שהחזקתי. היה כתוב שם "אשראי", וארבע ספרות אחרונות. הוצאתי את הכרטיס שלי. אלו לא היה הספרות שהופיעו עליו. ורגע, אם שילמתי באשראי, איך זה שהרמתי עודף? שיט.

אני: "אופס, סליחה. שילמתי במזומן."

מכונה: "מה?"

אני: "התבלבלתי. לא שילמתי באשראי, שילמתי במזומן."

מכונה: "מה, אתה לא יודע איך שילמת?"

אני: (עכשיו כועס באמת) "אל תדברי אלי ככה!"

מכונה: "סליחה, סליחה, אני פשוט מנסה להבין. אז שילמת במזומן? רגע, אני בודקת."

חשד מנקר המשיך לחלחל במורד שדרתי. פתחתי שוב את הארנק ודפדפתי בין השטרות. כרטיס החנייה היה שם. אוי, שיט.

אני: "אה, הכרטיס יצא..."

מכונה: "מה?"

אני: "הוא יצא עכשיו. הכול בסדר."

מכונה: "אתה בטוח?"

אני: "כן, הוא אצלי ביד. תודה, הכול בסדר."

מכונה: "אדוני, אני לא מנסה לרמוז או להגיד שום דבר, אבל יש מאחוריך מצלמת אבטחה, אז בבקשה תגיד לי את האמת. אתה שילמת על החניה?"

אני: "כן, מצטער, כנראה שהכרטיס נפל על הרצפה, ורק עכשיו ראיתי אותו. תודה, ושוב סליחה."

מכונה: "אדוני, -"

לא חיכיתי לשמוע מה יש לה להגיד. צעדתי מבויש למכונית, וכשהכנסתי את הכרטיס למכונה בשער והוא נפתח, חשתי הקלה. חצי ציפיתי ששוטר-חניון יזנק עלי מבינות לצללים ויעצור אותי על ניסיון חנייה במרמה.

ביציאה מהחניון עמדתי ברמזור וחיכיתי שיתחלף לירוק. בצד הרחוק של הכביש, זה שמוביל לתוך נתניה, הבחנתי במחזה מוזר: בחור בכיסא גלגלים, מאלה שיש להם מנוע ג'ויסטיק, עומד לו (כלומר, יושב לו) באמצע הכביש, כשפניו אל נגד כיוון התנועה. אישה שחלפה במעבר חצייה במרחק של עשרה צעדים משם רצה אליו בבהלה ובאה איתו בדברים. נאמר מה שנאמר, והנה היא נעמדת מאחוריו ודוחפת אותו אל מעבר החצייה ואל אי התנועה שמפריד בין התנועה הנכנסת והתנועה היוצאת. כנראה שהבחור מנסה להגיע אל הביטוח הלאומי, חשבתי לעצמי. באותו רגע קיבלנו, גם אני וגם העומדים באי התנועה, אור ירוק להמשיך בדרכנו. האישה מקודם המשיכה בדרכה, ואילו הבחור בכיסא הגלגלים, הוא ירד אל הכבש, ובמקום לחצות אותו.... התגלגל בו לאורכו, כאילו הוא מינמום ווספה 125 סמ"ק. האישה שוב נזעקה אליו, ולמרות שממש רציתי לראות כיצד הדברים יתגלגלו משם, שורה של מכוניות שהמתינו מאחוריי וצפרו לי בזעם שכנעו אותי שהגיע הזמן לצאת את העיר.

אחר כך חשבתי לעצמי שהבחור כנראה ניסה להתאבד, והאישה סתם הפריעה לו.

כמה רמזורים לאחר מכן והכביש היה כולו שלי. גללתי את החלון שליד הנהג (המיזוג לא עובד) והקשבתי לאיירון מיידן בפול ווליום, שבמערכת שלי זה לא עד כדי כך חזק. כשהחל להתנגן השיר The  Rime of the Ancient Mariner הורדתי מהירות. זה שיר שנמשך 13 דקות ו-40 שניות, ולא רציתי להפסיק להקשיב לו באמצע. קיוויתי שאם אסע ממש לאט, אגיע הביתה דקה או שתיים לפני הסיום ואוכל להקשיב להן בנחת לפני שאכבה את המנוע. היום היה יפה, בסך הכול, והרי השומרון ניבטו אלי במלוא אפרוריותם. היה נחמד.

ואז נתקעתי במחסום משטרתי שהוקם בעקבות תאונה, וישבתי שם עוד כחמישים דקות בנקודת תצפית מצוינת על ביתנו הקט.