הערות חשובות:

1. אם עדיין לא גיביתם (את הבלוג שלכם ואת הבלוגים שחשוב לכם לשמור), אז דעו לכם שאני מאוכזב מכם עמוקות. לכו לכאן, בחרו כלי גיבוי, ויאללה! (ואל תשכחו לומר תודה למי שזה לא יהיה שבחרתם להשתמש בפיתוח שלו. לא בתגובות אצלי, בתגובות אצלו.)

2. אני מזכיר לכם שפתחתי חדר צ'אט שמטרתו לתת לנו תחושת יחד בזמן שאנחנו יושבים לבד ורואים איך ישרא מפסיק לעבוד. הרעיון הוא כמובן לעשות את זה ב-31, אבל אפשר להכנס מתי שרוצים. כבר היו כמה כינוסים קטנים וחביבים מאוד בערבים (הרגשתי בן 15 שוב). אם אתם שם לבד, ומחפשים לדון עם מישהו בקלות הבלתי נסבלת של הקיום, פשוט תשאירו את זה פתוח. כל חצי שעה בערך מישהו נכנס.

הכניסה מכאן: http://chat.mibbit.com/?channel=%23Israblog&server=irc.mibbit.net

בחרו כינוי באנגלית and you're good to go.

אני לא זוכר בדיוק איך הגעתי לישרא; אני חושב שהיתה זו מישהי שהכרתי ב-mIRC שהכירה לי את האתר. הסבב הראשון שלי פה נמשך על השנים 2004-2007 וכלל שני בלוגים. את הראשון אתם יכולים למצוא פה, אם זה מעניין אתכם. יש שם כולה ארבעה קטעים, אחרי שאת כל השאר גיביתי ומחקתי, ואז איבדתי את הגיבוי. את השני אשמור לעצמי, לא בגלל שיש שם דברים עסיסיים במיוחד - להפך, אין שם שום דבר מביך או אפילו מעניין - אבל בזמנו לא הבנתי את הבעייתיות שבשימוש בשמותיהם האמיתיים של אנשים ומקומות.

הנה פוסט אקראי מ-2004:

מציאות: אני מסואב. החיים כל כך מוגנים ונטוליי איומים קיומיים, עד שאין סיבה ממשית לחיות אותם. המציאות נראית לי כמו משהו שלא באמת נוגע בי. דברים קורים, אבל הם לא חשובים מספיק בשביל שאתייחס אליהם. אני חולם בהקיץ כל היום ומתעצבן כשמפריעים לי. אני מדמיין דברים, חיים אחרים, סיטואציות לא סבירות, עולם בדיוני שבו אני חופשי מדאגות ומשוחרר מעכבות, חוגג את החיים באורגיה אחת גדולה. אבל אני לא רוצה לממש את החלומות האלה. אני רק רוצה להמשיך ולשגות בדמיונות, בזמן שאני שורץ בבית, מתנהל בכבדות מהמחשב, לטלויזיה ולמיטה.

...כמו שאתם רואים, לא הרבה השתנה מאז, רק הטון. למדתי שלהתבכיין על כמה שרע לי גורר תגובות עם עצות שאני לא מעוניין בהן; לצחוק על כמה שרע לי מוביל לתגובות שאומרות תמשיך, איגגי, אתה כותב כל כך יפה. לא התלבטות קשה במיוחד.

מעניין לציין שעל אף היות הבלוג הישן שלי נידח למדי בנוף של אז, ולמרות שהוא היה פעיל לתקופת זמן דומה לזו של הבלוג הנוכחי, יש בו כמות גדולה בהרבה של כניסות. אין אינדיקציה טובה מכך לפופולריות הדועכת של ישרא. אה, בעצם, יש:

* נחשפתי להרבה מאוד אנשים מעניינים. חלק קטן מהם הפך לחברים, השאר נותרו בגדר כינוי מסתורי. אבל אצל כולם אהבתי לקרוא; אצל האובדניות והמורעבות, החותכות, הרווקים ההוללים, המשוררים השקטים והאניגמטיים, המתנשאים שחושבים שראו כבר הכול, המתנשאים שבאמת ראו כבר הכול, הבידיאסאמים, הלסביות, ההומואים, האמהות המתוסכלות, האמהות המתוסכלות פחות, בלוגרים שלא יכולים למצוא את הפסיק במקלדת בעזרת חוברת הדרכה ועדיין יש חן בכתביהם, ובלוגרים שיכולת הכתיבה שלהם שלחה אותי אל מתחת לשמיכה, בוכה מזעם וקנאה. אני לא מכיר עוד פלטפורמה שמאפשרת להגיע לעושר כזה של פסיפס אנושי בנוחות שכזו. זו תמיד היתה הגדולה של ישראבלוג בעיניי – היכולת להגיע במינימום מאמץ למקסימום גיוון.

* יצא לי לכתוב. וכתיבה היא כמו שריר - אם אחות עיוורת דוחפת לשם מחט בטעות, זה כואב נורא. וקיבלתי תגובות אוהדות ומעודדות שהיו לי חשובות ביותר. הכתיבה היא הפעולה האנושית הנעלה ביותר, לדעתי. כתיבה בבלוג היא לא בדיוק פסגת שאיפותיי הספרותיות, אבל כל דבר שמתפעל את שרירי הכתיבה זה טוב. כשהשריר מתחזק, מחט המזרק לא יכולה לחדור את סיביו והיא מתנפצת ומשאירה חתיכות פלדה ברקמה הרכה שגורמות לדלקת ומכאוב. וזה גם לא נכון וגם לא תורם לנקודה שאני מנסה להעביר.

* ויותר מהכל, אני חייב תודה לישראבלוג וליריב חבוט באופן אישי על הדבר הכי חשוב שקרה לי, והוא היכרותי עם פרפל. הסבירות הסטטיסטית שהייתי נתקל בה מחוץ לישרא היא קלושה-עד-אפסית במקרה הטוב, ואפסית-עד-עוד-יותר-אפסית במקרה הקצת פחות טוב. איפה עוד יכול היה אדם כושל ולא-מתפקד כמוני למצוא אדם כושל ולא מתפקד כמותה, כך שביחד ניצור שלם קוהרנטי, כושל ולא מתפקד בפני עצמו? בדיוק.

חרטות? I've had a few, כמאמר השיר. בעיקר שלא סיימתי את יומן המסע ליפן. אני יכול להעמיד פנים ששום דבר מעניין לא קרה ב-27 הימים שעוד לא כיסיתי (וואו, 15 פוסטים והגענו רק לסוף היום החמישי. תלמד לערוך את עצמך, איגגי), אבל האמת היא שהתעצלתי. ההתעסקות עם התמונות, בעיקר, זה משהו שתמיד מתחשק לי לדחות למחרתיים. אבל היי, אני מניח שתמיד אוכל להמשיך מאותו מקום. רק במקום אחר.

לא נותר עוד דבר מלבד לומר תודה לכם, קוראי הנאמנים יותר והנאמנים פחות. ובייחוד לאלו מכם שטרחו להגיב, והכי-הכי: למגיבים הקבועים. מעולם לא הסתרתי את רצוני בתגובות, ואתם תמיד סיפקתם את הסחורה: כמוניפה, פועה, פרי העץ, צופה מהצד, Intsi, מוש השור (לאן נעלמת, מושי?), טוקסי, י. (ע"ר), שלישית, ליבי פלופ, Electric Sheep, רועיקי (שנעלם ממזמן), בסיסה, Anedunne, פלז'ר, אנדראייג', נערונדינית, וודנסדיי הקטנה, אמפי הפינגווינית, PK, נצנצים וורודים ויעלילה (וסליחה למי שפספסתי, תקנו אותי!). הייתם החולירעות הכי טובות שיכולתי לבקש, והעובדה שהבלוג הזה שרד עד יום הדין היא הרבה בזכותכם.

כפי שכבר אמרתי בהזדמנויות קודמות, אני לא יודע מה בדיוק יקרה איתי אחרי ישרא. סביר להניח שאמשיך לכתוב, אבל אני לא יודע איפה ובאיזו צורה. הייתי איגנציוס תקופה דיי ארוכה, אולי הגיע הזמן להיות איזה יוסאריאן או סנוסמומריקן... מי שירשם במייל לבלוג הנוכחי יוכל לקבל עדכון כשיפול הפור. מי שסתם רוצה לשמור על קשר, יותר ממוזמן לכתוב לי ל-iggyjacrei@gmail.com.

וכמו שאמרו פעם נושאי המגבעת, "תודה לעולם, תודה לכולם! אין עתיד לברית של חולירעות!"

מחר יפורסם פה הפוסט האחרון בהחלט :)