(זה לא פוסט שרציתי לכתוב, אבל הרגשתי ששומה עלי לעשות כן בטרם ישרא נסגר. זה הפוסט הראשון שכתבתי בטלפון. עמכם הסליחה על שגיאות הגהה)

***אזהרת קריאה: כמו שאפשר ללמוד מהכותרת, זה לא סיפור שמח. שאלו את עצמכם, האם אתם באמת רוצים לקרוא פוסט שזוהי כותרתו?***

כלב #3 הגיעה אלי במפתיע. השנה היתה 2002 ואני הייתי בן 20. יום אחד פתחתי את דלת המוסך, ועל מפתנה ראיתי גור כלבים קטנטן. הוא לא יכול היה להיות בן יותר מכמה שבועות, כנראה שרק נגמל מלינוק. איך הוא הגיע לשם, זו תעלומה, אבל ברור שהוא לא יכול היה להגיע לשם בעצמו. מישהו נכנס לחצר שלנו, חצה אותה, נכנס למוסך והפקיד שם את הגור . אולי מישהו שראה אותי מטייל בלילות עם כלב #2 ולפעמים גם על הכלבה הבכיינית והמעצבנת, וחשב לעצמו שהנה, הבחור הזה בטח ישמח לטפל בעוד כלב.

זה היה גור מקסים, וקטנטן כל כך. וכשהוא ראה אותי מתנשא מעליו הוא ניסה להתחבא מאחורי רגל אחורית. התנועה הזו, שהיתה כל כך עלובה ומעוררת רחמים, שברה אותי מבפנים. באותה השנייה זה הוחלט, הכלב הזה הוא באחריותי.

ההורים שלי לא התלהבו. באותם ימים כלב #2 שלט בבית בכף רמה, וההורים שלי הודיעו שהם בשום אופן לא יסכימו להכניס עוד כלב הביתה. אבל היתרון בלגור במושב הוא שאתה יכול לגדל מספר בלתי מוגבל של כלבים בחצר, if you so desire.

כדי לרצות אותם נתתי לאבא לבחור לו שם. אצלינו במשפחה יש מסורת ארוכה של לתת לכלבים שמות של כדורגלנים. טורניר היורו התקיים באותם ימים, ואבא בחר לו את השם "בקהאם". יומיים אחרי הוא שמע אותי קורא לו בשם הזה, והתפלא בקול מאיפה הקרצתי אותו.

חלפו כמה שנים. הסמדרובה, שהיתה חברה שלי בזמנו, עברה לתל אביב ונפרדנו. התחלתי לצאת עם איזו פסיכית מטורפת מרעננה שגם אחרי שנפרדנו היתה מופיעה פה לפעמים באמצע הלילה כדי לשחק עם הכלבים שלי. בקהאם גדל לכלב יפייפה. לא גדול. בינוני וחמוד. סוג לא ידוע. אבל פעם אחת צפיתי בלוחש לכלבים וראיתי שם כלב שנראה כמעט כמוהו. מסתבר שהוא מעורב עם נוביה סקוטיה רטריבר, שאלו כלבים שקופצים לאגמים קפואים ומושים משם ברווזים שנורו. איך לעזאזל התגלגל כלב כזה לארצינו המיוזעת, לא ברור בכלל. 

אחרי כמה נסיונות לא נעימים עם לוכדי כלבים חולירעות למדנו שצריך לקשור אותו בשעות הבוקר ועד הצהריים. הוא נקם בנו עם נביחות בלתי פוסקות. לפנות בוקר אחד, אחרי הטיול, קשרתי אותו והלכתי לישון. השעה היתה כנראה ארבע. בשש הוא העיר אותי בנביחותיו ופשוט לא הפסיק. יצאתי אליו בעצבים וצעקתי עליו ממש. הוא התקפל לכדור וניסה להתחבא לעצמו מאחוריי הרגל האחורית. זו היתה הפעם השנייה והאחרונה שראיתי אותו עושה את התנועה הזו. נשבר לי הלב. התביישתי בעצמי וחזרתי לישון.

מקרה משעשע יותר אירע בבוקר אחד כשהצצתי מהחלון וראיתי אותו עולה על כלבה שנכנסה לחצר שלנו. במונחים שלנו, היא אנסה קטין. הוא נצמד אליה מאחור ועוד לפני שהפסקתי להחליט מה דעתי באשר לצפייה בפורנו כלבים זה כבר נגמר. בערך. בקהאם צנח על גבו, הבעה של אושר מוחלט מרוחה לו על הפרצוף, וארבעת כפותיו תלויות להן רפויות באוויר. הכלבה החלה ללכת, ובקהאם אחריה, נגרר על גבו, עודנו מחובר אליה, אבל לחלוטין אדיש למתרחש. זה לקח קצת זמן עד שהיא הצליחה להתנתק ממנו ולרוץ לה לדרכה בחיפוש אחר הקוקטייל המושלם, ובקהאם פשוט המשיך לשכב שם, בנירוונה, בוהה אל חלל האוויר.

כלב #3 הצטיין באומץ ונאמנות שאופיינו גם בפזיזות. בפעם הראשונה שלקחנו אותו לים, הוא הסתער אחרי אל תוך הגלים ומצא את עצמו רטוב ומבולבל. אחר כך לא הסכים להכנס יותר. ופעם אחת ניכשתי עשבים מאחורי המרפסת, מקום שמופרד על ידי חומת אבן שמגיעה לי לפופיק. בקהאם לא יכול היה לראות מה נמצא מצידה השני של הגדר, אבל תוך כדי עבודה פתאום שמעתי חבטה ומצאתי אותו שוכב מבולבל לרגליי, כרוך בצמח מטפס.

בסוף 2005 עברתי לבאר שבע. התלבטתי הרבה אם לקחת את בקהאם איתי. מצד אחד, לא רציתי לעזוב אותו. מצד שני, לגדל כלב בעיר, בדירה, עם שותפים - זה חתיכת כאב ראש. ומצד שלישי, זה כלב של שדות פתוחים, לא של רחובות אספלט וחדרים צרים. החלטתי שהכי טוב לו ולי שאסע בגפי. אחי, שכבר גר בבית באותה תקופה, לקח על עצמו את האחריות הטיפולית.

תשע שנים חלפו. שנים שבהן חזרתי הביתה פעם בכמה שבועות, לסופ"ש קצר בדרך כלל. שנים שבהן כלב #3 הרגיש פחות כמו הכלב שלי ויותר כמו כלב שסתם שמח לראות אותי. וכשחזרנו מיפן והשתקענו אצל הורי, הוא כבר היה מבוגר. הרגליים האחוריות החלו לזייף קצת, והוא התנשף בכבדות. הווטרינר עשה לו צילום והסביר שהוא סובל מפיברוזיס, שזה הליך שבוא הריאות מאבדות אלסטיות. הוא גם ירד קצת במשקל והרופא המליץ לעבור לאוכל ייעודי לכלבים מבוגרים. אבל הוא היה ונותר כלב שמח שנהנה מהחיים, אוהב לטייל ולזלול דברים שהוא לא אמור.

לפני שנה פרצה שריפה במושב שהתפשטה במהירות גם לחצר שלנו. כלב #3 היה קשור בשעה זו של הבוקר, והאש התקרבה אליו ואל בלוני הגז ששוכנים לא הרחק ממנו. הכול קרה נורא מהר. רגע אחד הרחנו עשן ולא הבנו מאיפה; רגע שני החצר של השכנים עולה באש ואנחנו מבינים שהמצב מסוכן; רגע שלישי והחצר שלנו בוערת. רצתי החוצה מהר יותר ממה שרצתי אי פעם בחיים (שזה לא כזה מהר, תאכלס). האש היתה במרחק של מטרים ספורים מבלוני הגז. כל שביב של הגיון אמר לי שאני צריך לברוח משם, ושכלב בן 14 עם שיגרון וקשיי נשימה לא שווה את הסיכון למוות מכוויות דרגה 1 בכל הגוף. אבל היגיון לחוד ורגש לחוד. מצאתי אותו מסתתר במלונה שהוא מעולם לא הסכים להיכנס אליה. להשאיר אותו שם לא היתה אופציה. שחררתי ממנו את החבל הרמתי אותו בידיי ונסתי על נפשי (מכבי האש הגיעו חצי דקה יותר מאוחר והצילו לנו את הבית. זה היה מאוד נחמד מצידם. אחר כך הם חייבו אותנו על עלות כיבוי השריפות בכל המושב, שהיה הרבה פחות נחמד, אבל הצלחנו לצאת מזה בסוף(.

שלוש שנים חלפו להן מאז שחזרתי לבית ההורים. המצב נראה יציב, ואולי ההתדרדרות היתה הדרגתית מלהיות מורגשת. אבל הרגליים האחוריות הלכו ונחלשו, ולעלות מהכביש למדרכה כבר לא היה כל כך פשוט. והוא הפסיק לאכול. גם זה היה הדרגתי, אבל הכמות שנשארה לו בכלי הלכה וגדלה מדי חודש.

לפני שלושה שבועות, כמעט במכה, ההתדרדרות הפכה לגלויה. יום אחד עוד יצאנו לטיול כרגיל, ולמחרת הכלב בקושי מסוגל ללכת. הרמתי אותו בידיים, העמסתי אותו לתוך המושב האחורי וחזרנו לווטרינר. הוא לא היה שם, אלא מישהי אחרת שאני לא מכיר. הזדעזעתי לגלות שהוא שוקל רק 13 קילו, כשבשיאו הוא שקל 18. הווטרינרית בדקה ובדקה ובסוף אמרה שאפשר לעשות בדיקות דם ואפשר לתת ישר סטרואידים ולקוות לטוב.

לא רציתי לעשות בדיקת דם. בעיקר חששתי מהתוצאות. גם ככה הכלב כבר בן 15, ואם ימצאו אצלו סרטן זה לא שיש הרבה מה לעשות. הרגשתי שהווטרינרית דוחפת לכיוון הזה, אבל בחרתי שלא. קיבלנו סטרואידים. חזרנו הביתה.

אחרי שלושה ימים התקשרו מהקבלה לשאול מה שלום הכלב. הסברתי שאין שיפור, אבל נראה שהוא חסר מנוחה. המזכירה אמרה שזה נשמע לא טוב ושנבוא לעשות בדיקות דם. למחרת הגעתי בבוקר, ותודה לאל, הווטרינר הישן היה. הוא פתח את התיק הרפואי, הציץ בכלב ושאל מה אני רוצה לעשות עם איתו.

"אמרו לי לעשות בדיקות דם," הסברתי.

"תראה," ענה לי הווטרינר, "אם אתה רוצה, נעשה. אבל אני כבר אומר לך שגם אם נמצא לו גידול על הריאות, אני לא מתכוון לפתוח כלב בגילו. אתה צריך להכיר בעובדה שהסוף מתקרב. אני מציע שתתרכז בכך שהוא יסבול כמה שפחות במה שנשאר לו לחיות, וזה כנראה עניין של שבועות, או מקסימום חודשים."

"אבל הוא לא אוכל," הסברתי לו. בביקור הקודם שאלתי אם אפשר לתת לו מזון שונה והווטרינרית אמרה לי להישאר עם אוכל היבש.

"תן לו פסטרמה," הווטרינר יעץ לי, "וטונה מקופסא. כל דבר שהוא יסכים לאכול."

וכך היה. כלב #3 חזר לאכול  - ליומיים. לא משנה מה אני נותן לו, אחריי יומיים הוא מסרב לאכול את זה. אבל הוא אוכל קצת, והרגליים עובדות מספיק טוב בשביל ללכת את הטיול הרגיל, אם כי פי ארבע יותר לאט.

לפני שבוע חשבתי שיש סיכוי טוב שכלב #3 ימות לפני שישראבלוג ייסגר, אבל זה נראה שהוא יכול להחזיק מעמד עוד כמה שבועות. השאלה היא בשביל מה. אני שוכב לידו בסלון, אחרי שגם הוא וגם ההורים שלי הסכימו שישן שם, ואני לא רואה את הכלב השמח שתמיד הכרתי. הוא לא משדר סבל, אבל העדר השמחה שלו גרוע באותה מידה. זאת לא החלטה שאני רוצה לקבל, אבל אין אף אחד אחר שיקבל אותה במקומי. גם על כלבים נגזר למות. ולפעמים נגזר על בעליהם להמית אותם. כמו שהווטרינר אמר, כשהוא יתחיל לחרבן על עצמו, נדע שהגיע הזמן.

בקצה החצר שלנו צומחת שורת אקליפטוסים. זהו מקום משכנם האחרון של כלב #1 וכלב #2. אבל להם היתה ההגינות להתפגר בכוחות עצמם. התחושה שלי היא שאמצא את עצמי חופר שוב באדמה השורשית הזו עוד לפני בוא האביב.

תמיד אמרו לי ש- It is better to have loved and lost than never to have loved at all.

אף פעם לא קניתי את זה.

כלב #3, בימים טובים יותר (ועוד איזה כלב רנדומלי ומטונף שעשה לנו פוטו-בומבינג)

(שונאים את עצמכם? למה שלא תקראו גם על מותו של כלב #2)