רוב האנשים שמכירים אותי חושבים שאני האדם הרגוע ביותר שהם מכירים; זה שלא מתעצבן, לא מתלונן בקול, מחכה בסבלנות לתורו, תמיד מחייך בחביבות ונכון לעזור. מה שהם לא יודעים זה שהנחמדות שהם רואים על פני השטח היא ברובה נחמדות מזוייפת. אני נחמד לא בגלל שאני מחבב אנשים. להפך. אני נחמד כי אני לא יודע איך להתמודד איתם.

בתור ילד מתבודד שעשה כל שביכולתו לא לבלות עם ילדים אחרים, אני מרגיש שפספסתי מרכיב חשוב בהבנה החברתית שלי. במקום ללכת מכות בארגז החול עם שאר הבנים (וחלק מהבנות. השעירות בנשמה, אני קורא להן), העדפתי תמיד למצוא פינה שקטה ולספר לעצמי סיפורים. התוצאה היא שהגעתי לגילי המתקדם בלי שהתאמנתי בזה מספיק ומבלי שפיתחתי אינטואיציה לעניין. אז מכיוון שאני לא ממש יודע איך לעמוד על שלי רוב הזמן, ואני לא יודע איך לדבר עם אנשים בגובה העיניים, אני עושה דיפולט לנחמדות. 'מעמיד פני אדיב', קרא לזה דון חואן, וכמו תמיד, הנשר הסכים איתו.

אבל הנחמדות הזוייפת הזו היא רק על פני השטח. אם לוחצים עליה מספיק היא נקרעת, ומתחתיה נחשפת תהום של זעם רווי בתחושת צדק קדוש.

כשהייתי נציג טלפוני הצד הזה שבי בקע לעיתים תכופות יותר ויותר, עד שכבר לא יכולתי לסבול את זה. כמובן שבמוקד יצא לי שם של הנציג הכי סבלני ביקום, זה שגם כשצועקים עליו לא מפסיק לדבר בנימוס וברוגע. בעיקר יצאה תהילתי על היכולת שלי להתמודד עם לקוחות זקנים וכבדי שמעה שלא מבינים כלום מהחיים שלהם. בסופו של דבר, כל עוד מדובר באדם שמראה כלפי כבוד בסיסי (כלומר, לא מזלזל בי במופגן) אין לי בעיה להדריך אותו איך להוציא ולהכניס מהחשמל גם אם זה יקח לי שעה וחצי (משהו, אגב, שהמנהלים שלי מאוד לא אהבו!).

העניין הוא שרוב הלקוחות, גם הזועמים שבהם, נוטים לשמור על הכבוד הבסיסי של הנציג. הם צועקים ומתלוננים ובוכים מרה, אבל לשניכם ברור שהזעם שלהם מופנה נגד הישות הערטילאית של ה'חברה'. נגדך אישית אין להם דבר או חצי דבר. אבל לפעמים נופל עליך לקוח קטנוני במיוחד שרוצה להפוך את זה לעניין אישי, ומחפש מישהו להתנגח בו. במקרים כאלה, יש לי נטיה לאבד שליטה.

אז יצא שבין כל התודות הרגשיות שקיבלתי מזקנים מוגבלים טכנולוגית, שכללו גם לא מעט מכתבי תודה למוקד (בדואר רגיל!), היו גם תלונות, שהגיעו בתדירות של פעם בחודשיים-שלוש. מדובר בלקוחות שהעליבו אותי באופן אישי, ועל כן זכו לכך שאעליב אותם בחזרה, אנתק להם בפנים או שניהם גם יחד (ולאו דווקא בסדר זה. פעם ניתקתי ללקוח בפנים, ורק אז חשבתי על תשובת מחץ. אז התקשרתי אליו בחזרה, אמרתי מה שהיה לי להגיד וניתקתי שוב. עצם העובדה שלא פוטרתי על זה מעידה עד כמה הרמה של השירות הטלפוני בארץ היא בזבאלה).

אבל גם בחיי הבטלה הנוכחיים שלי, הזעם מוצא נקודות חולשה באריג הזמן-חלל ומתפרץ דרכם. אני אומנם ממעט לצאת מן הבית, אבל מי שקרא פה בעבר בוודאי שם לב לכך שהגיחות שלי לסופר הן מוטיב חוזר בבלוג  הזה, ולא בכדי. זאת פחות או יותר נקודת ההשקה היחידה שלי עם העולם החיצון בזמנים אלו. בדרך כלל מדובר באנשים שאני נתקל בהם בתוך הסופר עצמו, שפותחים עמי בדברים ומביאים אותי למצב של מבוכה איומה, לא לכדי זעם. אבל אתמול זה קרה דווקא במגרש החניה.

וובכן, אני, אמא ופרפל נסעו לקניות. מגרש החניה של הסופר היה עמוס מאוד, ועשינו סיבוב שלם בלי למצוא מקום פנוי. כבר חשבתי להוריד אותן שם ולחפש חניה בצד השני של הרחוב, כשלפתע זיהיתי חניה פנויה. פניתי למעבר, ובאותו רגע ממש פנתה מכונית אחרת למעבר מהצד השני, והתחילה לצפור לי בפרעות. הבנתי מייד שמי שבמכונית שממול מנסה להגיד לי שזו החניה שלו. אבל לא הבנתי למה אני צריך לתת לו את החניה הזאת, רק מפני שהצופר שלו עובד, ושלי מושבת כבר כמה שבועות. וחוץ מזה, החניה היתה הרבה יותר קרובה אלי מאשר אליו. בלי הרבה גינוניי טקס החלקתי לחנייה (סוג של קצת גרדתי את המכונית שעמדה לצידי מרוב התלהבות, אבל זה לגמרי נשכח ממני בלהט האירועים). המכונית השניה נעמדה מאחורי, ונהגת מתותלת, בסביבות גיל ה-40, נאמר, (הייתי רוצה להגיד אמצע שנות ה-30, אבל זה הגיל שלי, ולא יכול להיות שהיא ואני משתייכים לאותה קבוצה) הוציאה את ראשה מהחלון והתחילה לצעוק עלי שאצא מייד מהחניה 'שלה'. צעקתי עליה בחזרה שאין לה שום זכות על החניה, ואבא שלה לא קנה את החניון, והתכוונתי להתעלם ממנה. דוממתי מנוע ואספתי את הדברים שלי. בזמן הזה אמא יצאה מהמכונית וניסתה לדבר עם הנהגת בנועם. הנהגת יצאה מהמכונית שלה והמשיכה לצעוק. היא טענה שזו היתה החניה שלה, כי היא ראתה אותה קודם (מילים שלי, לא שלה), והיא רק עשתה 'סיבוב' כדי להגיע אליה (מילותיה שלה, הפעם). אמא ניסתה להסביר לה שגם אנחנו מסתובבים בחניון כבר לא מעט, והאשה התחילה לצעוק עליה "למה את משקרת?!".

בנקודה הזאת, הפיוזים קפצו לי. יצאתי מהאוטו, ניגשתי אל אמא וסימנתי לה להתחיל ללכת. אחר שני צעדים הסתובבתי לנהגת, שהמשיכה לצעוק עלינו, וצעקתי עליה בחזרה: "תסתמי ת'פה, חתיכת חולירע מטומטמת!".

כן, השתמשתי במילה 'חולירע' במציאות. תאמינו או לא, זאת היתה הפעם הראשונה שהשתמשתי בה כדי להעליב בחיים האמיתיים, ולא ככינוי חיבה לפרפל.

תגובתה של הנהגת היתה לרוץ לעברי, לזקוף חזה ולהצמד אלי. האמת? אם היא היתה ערס מפחיד, או אפילו רולה עבת בשר וזועמת, יש מצב שהייתי בורח. אבל היא בקושי הגיע לי לפטמות. היא צרחה עלי כל מיני דברים, את רובם אני לא זוכר בדיוק ו\או לפי הסדר. בין היתר היא תבעה לדעת מי אני ('מי את?!' היתה התשובה שלי), איימה להזמין שוטר ('תזמיני', עניתי בזלזול מופגן) וטענה שאני חולה נפש.

לא התווכחתי איתה על הנקודה הזאת.

לשמחתי, אמא הבינה שאני רוצה לטפל בעניין בעצמי and made herself scarce. פרפל, לעומת זאת, תפסה אותי ביד וניסתה לגרור אותי משם. התעלמתי ממנה.

המשכתי לנהל קרב צעקות עם הנהגת. בין היתר, חזרתי על התיזה לפיה אין לה זכות ראשונים על החניה, כי שנינו פנינו למעבר באותו הזמן, והיא היתה קרובה יותר אלי. היא סרבה להקשיב לקול ההיגיון, וטענה שהחניה היתה שלה, והיא רק עשתה סיבוב כדי להגיע אליה. לאנשים שהחלו מתאספים סביבנו היא אמרה "תראו אותו, הוא חולה נפש, רואים עליו שהוא חולה נפש". קצת נעלבתי. יום לפני הייתי בראיון עבודה, כך שבמקרה הייתי מגולח, ונראיתי הרבה פחות כמו המחבל ההומלס שאני נראה כמותו בדרך כלל.

אני מצידי לא נשארתי חייב והטחתי בה עוד כהנה וכהנא חי עלבונות. בשלב מסויים (אני מניח שכל האירוע נמשך שתי דקות, אבל זה הרגיש לי הרבה יותר) מישהי מהקהל ההולך וגדל הודיעה לאישה שהתפנתה חניה לא רחוק מאיתנו. הנהגת הפטירה לעברי "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים" וחזרה למכונית שלה.

אני לא התכוונתי לוותר לה כל כך מהר, בעיקר לא אחרי שימוש כל כך מטופש במימרה הנ"ל. זה לא כאילו עבר שם במקרה איזה בדואי, ניצל את המהומה והרים לי את האוטו מתחת לאפי, וכך פינה לה את חנית המריבה. בקיצור, הרגשתי שעוד לא מיציתי. היא החליטה לרקוד עם השוורים, אז בבקשה, שתרביץ לנו טנגו. התחלתי ללכת אחריה (היא אפילו סגרה את החלון בהפגנתיות, אבל זה לא מנע ממנה לשמוע אותי) והמשכתי לצעוק עליה. בין היתר האשמתי אותה שיש לה תולעים במוח (לעזאזל, זה משהו שהשתמשתי בו בפוסט הקודם שלי... אני מזהה כאן מגמה מדאיגה של זליגה לשונית מישרא לחיי הפרטיים) ושאם לא נעים לה שצועקים עליה, היא צריכה לחשוב על זה לפני שהיא פותחת את הג'ורה שלה על אחרים.

למשמע הדברים האלה, היא קפצה מהמכונית (וחבטה בי עם הדלת תוך כדי!), וחזרה על התנועה הערסית האווילית של להצמד לי לחזה ואז להבין שאני גבוהה ממנה בראש, ולקחת צעד קטן אחורה כדי שתוכל להסתכל לי בעיניים. "אתה מפריע לי לנהוג!!", היא צעקה עלי. "אני אקרא לשוטר!!!"

למותר לציין שגם הפעם לא התרשמתי מהאיום של עירוב שלטונות החוק. ניצלתי את ההזדמנות כדי לציין בפניה פעם נוספת, שאם אני – אדם נורמטיבי (כן, אמרתי 'נורמטיבי', היא ממש העליבה אותי עם ה'רואים עליו שהוא חולה נפש' שלה) – צועק עליה עלבונות באמצע החיים, היא צריכה להביט במראה ולשאול את עצמה מה היא עשתה שזה מגיע לה. היא שוב הפגינה חוסר בקיעות משווע בביטויים מן המקורות, והכריזה "הבא להורגך, השכם להורגו!". זה היה כל כך אינפנטילי שלרגע לא היתה לי תשובה. היא התחילה לצרוח עלי כי היא ידעה שאני התכוונתי לצרוח עליה..? וואט דה פוק? לא משנה. במקום זה הטחתי בה בטון נפגע "אני ניסיתי להרוג אותך!?", והיא השיבה "עם איך שאתה מדבר אין הבדל!!" וחזרה שוב למכונית.

בשלב הזה הרגשתי שאני מתחיל לאבד את אהדת הקהל, אז שיניתי טקטיקה ועברתי לגישה קצת יותר קורבנית. המשכתי ללכת אחריה ולצעוק "מה קרה?! אני לא בן אדם?! אני שווה פחות ממך?!  לך מגיע לחנות ולי אסור?! אבא שלך קנה את החניון?!". איך שאמרתי את זה נזכרתי שבחלק האחרון כבר השתמשתי מקודם, וקיוויתי שרוב האנשים מסביב לא היו שם בהתחלה ולא יחזיקו בזה כנגדי. כמה מהם, שכנראה ממש רצו שכבר אסתלק משם, אמרו לי "אתה בסדר! אתה בסדר!", באופן כזה שגרם לי לחשוב שלדעתם אני דווקא לא כזה בסדר, לא בהתנהגות שלי באותו הרגע וגם לא במובן היותר כללי. אבל מה, החלטתי לקחת את הסולם שהם הציעו לי ולחדול מן המרדף אחר הנהגת. מה גם שבשלב הזה כבר היה לי קשה להתעלם מהעובדה שפרפל תלויה לי על הזרוע בכל כובד משקלה הפעוט, ואני פרקטיקלי גורר אותה אחרי.

פה נגמר האקשן. נכנסנו לסופר והצטרפנו לאמא שכבר סיימה בינתיים לבחור ירקות. בכל הזמן שהיינו שם דמיינתי אותנו נפגשים שוב עם אותה נהגת, בקופות, ואיך נריב על התור לקופה. היתה לי כל כוונה להמשיך ולעלוב בה אם היא רק תעז להסתכל לכיווני. אבל לא פגשנו אותה. אני לא חושב שהיא נכנסה בכלל לסופר. סתם רצתה לחנות שם בשביל הכיף.

אז כמו שאמרתי, האקשן נגמר, אבל החפירות רק החלו. ביקשתי מפרפל שבעתיד, אם אחליט לצעוק על מישהו, שתתן לי לעשות את זה בשקט. היא ענתה שהיא מפחדת שאפול על פסיכופט אמיתי (אני מניח שאני סתם פסיכופט צעצוע עבורה) שידקור אותי. הסברתי לה שאי אפשר לחיות את החיים בפחד כזה, ואם מישהו הולך לדקור אותי, רוב הסיכויים שזה יהיה על רקע לאומני.

בנוסף, היא טענה שאין טעם לריב ככה עם אנשים, כי זה לא שתצליח לשכנע אותם שהם טועים.

זאת היתה נקודה שהקדשתי לה קצת מחשבה. לבסוף הגעתי למסקנות הבאות:

1. כשמישהו בא וצורח עליך, ואתה מנסה להסביר לו בשקט שאין לו סיבה לגיטימית לכעוס (השיטה של אמא), אתה מציב את עצמך במצב של נחיתות. הצרחן הוא זה שנהנה מתחושת צדק פנימי, ואילו אתה מתדרדר מהר מאוד להצטדקויות ונסיונות פשרה לא מידתיים רק כדי לפייס אותו. כשאתה עונה בצעקות, לעומת זאת, אתם על equal footing.

2. יכול להיות – אפילו סביר מאוד להניח – שאותה נהגת לא תחדל ממנהגה לצעוק על אנשים רק בגלל שאני צעקתי עליה בחזרה, אבל מצד שני, זה גם לא היה אירוע שיגדיל את הסיכוי שלה להתחיל לצעוק בפעם הבאה שלא תקבל את מבוקשה. אם היינו מתקפלים משם עם הזנב בין הרגליים היא בוודאי היתה יוצאת בתחושה שצעקות זה דבר נפלא שגורם לה לתחושת עליונות, והיתה מהירה יותר לצעוק בפעם הבאה. אז אי-החמרת המצב זה גם משהו.

3. עם כל הכבוד לנהגת, שתלך תאכל זין ותמות. ממש לא אכפת לי אם היא למדה או לא למדה לקח. חשוב לי איך אני מרגיש. ואומנם, אני לא מרגיש נפלא (עוד על זה בהמשך), אבל אם הייתי נותן לה לצעוק עלינו (ובעיקר על אמא שלי) בלי לעשות כלום, אני בטוח שהייתי מרגיש הרבה יותר גרוע. אז אם אני צריך לצעוק לפעמים על אנשים שצעקו עלי קודם כדי שאחר כך אני ארגיש קצת פחות רע ממה שהייתי מרגיש אחרת, אז למה לא.

וובכן, אלו היו המסקנות שלי, והן נשמעות מאוד self assured, אבל זה היה כשעוד הייתי שטוף אנדרנלין ושש אלי קרב. שעה קלה אחר כך האנדרנלין אזל ובמקומו החלו הספקות לזרום בעורקיי. יכול להיות שהגזמתי? שיצאתי מפרופורציות? שלגמרי טעיתי בהערכת המצב? כמו שאמרתי בתחילת הפוסט, אני ממש לא מבין את החוקים החברתיים שמסדירים מריבות במגרשי חניה. אין לי נקודת ייחוס, וגם אין לי איזשהי אידיולוגיה מובנת מהבית. אף פעם לא קיבלתי מושג ברור מההורים איך לנהוג עם אנשים שקופצים עליך, וגם אין לי בזה מספיק נסיון מעשי כדי לגבש כללי אצבע.

(עכשיו נזכרתי שזה לא לגמרי נכון, כשהייתי בכיתה ז' היו שני ילדים רוסים גדולים ממני שנטפלו אלי בבית הספר, וכשסיפרתי להורים אבא אמר שאני צריך ללכת איתם מכות כדי שיראו שאני לא נמושה, ואמא ענתה לו"'הוא לא יודע ללכת מכות!! איזה שטויות אתה מדבר!!". בסופו של דבר הם עשו טעות גורלית ונטפלו אלי באוטובוס בדרך הביתה, וזכו לקבל על כך מכות נמרצות מהילדים הגדולים מהמושב שלי, שהרגישו שתפקידם להגן עלי. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שבה הרגשתי שיש לי 'גב'.

אגב, הצורה הדוחה והקסנופובית שבה התייחסנו לעולים מחבר המדינות היא אחד הדברים שאני הכי מתבייש בהם בימי חיי. אולי העובדה שחיי התבררו להיות כשלון אחד גדול יכולה לכפר על כך ולו במעט.)

אז כן. עבר קצת זמן ופתאום אני בכלל לא בטוח שנהגתי כשורה. אני עדיין לא חושב שהייתי אמור לתת לה את החניה רק בגלל שהיא החליטה שהיא ראתה אותה קודם, או וואטאבר, אבל אולי יכולתי לטפל בזה בצורה טובה יותר. אולי לא הייתי צריך לצעוק עליה רק בגלל שהיא התחילה לצרוח ראשונה. אבל אני לא באמת יודע איך להיות אסרטיבי באופן שקט ומעורר כבוד, אז זה לא שהיו לי הרבה אלטרנטיבות. אוקי, אני מודה, אני הראשון שקילל, ובכך הסטתי את הדיון מענייני, פחות או יותר, להטחת עלבונות, אבל האם זה באמת משנה? אני אולי הראשון (טוב, והיחיד) שקילל, אבל היא הראשונה לצרוח, והדציבלים הפריעו לי יותר מהתוכן. והיא גם קראה לאמא שלי שקרנית. אז סוג של הגיע לה, לא?

קוראים יקרים, אני אחרוג ממנהגי ואבקש את דעתכם באופן ישיר. מה אתם אומרים? נהגתי בגבולת האדם הסביר, או שאני צריך דחוף לסדנאת שליטה בכעסים?

קחו בחשבון שאם תבחרו באופציה השניה, אני וואחדל אתעצבן עליכם.

נ.ב

למען הסר ספק, אני רוצה לציין בזאת שלא עשיתי דבר שעשוי להתפרש כאיום פיזי על הנהגת. מעולם לא תקפתי פיזית איש, בעיקר משום שרוב האנשים יכולים לקרוע אותי מכות גם אם אלמנט ההפתעה הוא לצידי. בקטגוריה הזו כלולים גם משותקי גפיים שבהחלט מסוגלים לנשוך את דרכם לניצחון עלי.

נ.נ.ב

מעצבן אותי שהיא בטח שכחה מזה אחרי כמה דקות, ואילו אני עדיין חופר לעצמי על זה יותר מ-24 שעות אחרי.