למי שלא זוכר, או חס וחלילה, לא קרא, אני בן 33, מובטל כבר שנה וחצי וגר אצל ההורים כבר 10 חודשים. הסיבה לכך שאני מובטל לא נעוצה בכך שאין עבודה שם בחוץ. למעשה, אם למדתי משהו בחודש וחצי שחלפו מאז פתחתי את הבלוג הזה, זה שיש עבודה בשפע, למי שרק מעוניין לעבוד בה. לא, הסיבה שלא עבדתי היא שפשוט ממש, אבל ממש לא רציתי. לא רציתי לעשות שום דבר, למעשה. היו תקופות שגם ללכת לחרבן נראה בעיניי כמטלה שלמעלה מכוחותי, ואם בסופו של דבר מצאתי את עצמי על האסלה, זה רק מפני שחרף כל מאמציי לא הצלחתי להביא את עצמי לכדי חרבון במכנסיים. מסתבר שישנם עוד מחוזות של ניוון והסתאבות שטרם נגלו בפני, ואני לא יודע אם זה אמור לשמח אותי או לפתח בי תחושת אתגר. כך או כך, אפשר לומר בגדול שהשנה האחרונה היתה פחות או יותר תהליך קריסה עצמית שלי אל תוככי האיגלו הפנימי שלי.

***  אם רק היה אפשר לסדר שם חיבור לאינטרנט ואספקה בלתי נדלית של טישו...  ***

מצחיק, כי את אותו הדבר אפשר לומר גם על התקופה שלפני התקופה ההיא, וגם על זו שלפניה. בעצם, אם עושים זום אאוט מהחיים שלי, אפשר לראות שהם רצף ארוך של קריסה והתכנסות פנימית, עם כמה הפוגות מישוריות באמצע.

באופן לא מאוד מפתיע, אני לא ממש מרוצה מהמצב הזה. זה נראה לי ברור מאליו, שכשאתה חי חיים אומללים שכאלו, תרגיש שמשהו לא בסדר איתך. אבל מסתבר שהגיון מהסוג הזה לא תופס כשאתה מטפל מוסמך שגובה 500 ש"ח לשעה. כשהייתי נפגש עם הפוץ השמן (הפסיכולוג שליווה אותי שנים ארוכות), הוא היה שואל מדי פעם למה, בעצם, אני לא מאושר ומסופק מהחיים שלי. יש לי הרי את האופציה לחיות כמו עלוקה על חשבון ההורים, וגם אם מדובר בהתקיימות די עלובה, זה לא שיש לי שאיפות לחיות בפאר והדר. מצד שני, יש לי זמן פנוי בלי סוף לחפור בעולם הפנימי שלי ולעשות מה בראש שלי. אז למה אני מרגיש כמו זין?

***  פסיכולוגים חולירעות, עושקים את נשמתך ולא טורחים אפילו להסתיר את סטוק הטישו שלהם  ***

בכל פעם שהוא היה שואל אותי את זה התעצבנתי נורא, וזה סימן בטוח לכך שזו שאלה חשובה ששווה לבחון אותה לעומק. ובאמת, מה חסר לי בחיים? נכון, אין לי כסף, אבל זה לא ברמה של להזרק לרחוב. אני רוצה אומנם לחיות בנוחיות, אבל מקום לגור בו + אינטרנט זה כבר מכסה בערך 90% מכל השאיפות החומריות שלי. עם זאת, כמובן שהמצב הכלכלי הוא רק נדבך אחד בסיפור, ולא על האוכל לבדו ישמין האדם. הפוץ השמן היה מוסיף שיש אומנם אנשים שחשוב להם שיעריכו אותם, אבל במקרה שלי, "הרי זה לא באמת אכפת לך מה אנשים אחרים חושבים עליך, נכון?". זאת בדרך הכלל היתה הנקודה שבה התחלתי לתהות אם הוא מקשיב לי בכלל, או שמא קולי נבלע ברעש צלצול המטבעות בזמן שהן עוברות מכיסי לכיסו. ברור שאכפת לי מה אנשים חושבים עלי. אני נואש הרי לקצת External Validation, דונט יו קנואו? בשביל מה אני כותב בלוג, לעזאזל, אם לא בשביל אותן כמה תגובות בודדות המשבחות את יכולת הכתיבה הקלוקלת שלי?

אבל העובדה היא שזה הרושם שהפוץ השמן קיבל עלי, אחרי שנים של היכרות, ויש לזה סיבה. במובן מאוד חשוב ובסיסי, באמת לא אכפת לי מדעתם של הסובבים אותי – כמה שלא ישבחו אותי, אני לא אקנה את זה. אפשר לומר שדברים שעשיתי בחיי מתחלקים אצלי לשניים; דברים שנכשלתי בהם, ולכן אני כשלון מזופת של אדם, ודברים שדווקא הצלחתי בהם, ולכן הם כנראה לא היו כאלו קשים מלכתחילה, ואין סיבה אמיתית להתגאות בהם. כמו שאין לי סיבה לחוש גאווה מיוחדת על ההישג היומיומי שלי של לחרבן באסלה כמו ילד גדול, מה יש לי להתגאות בזה שסיימתי תואר בהצטיינות יתירה, למשל? מדובר הרי במחלקה שכוחת אל, שחוץ ממני היתה מורכבת רק מבני מיעוטים שנשרו כולם בשנה א'. כל מי שלא סיים שם בהצטיינות יתירה וודאי סובל מטפילי מוח רעבתניים במיוחד.

***  אחד מבני המיעוטים שלמדו איתי.   ***

ואם זה המצב, הרי שגם אנשים שמחמיאים לי מתחלקים לשניים: אלו שמשקרים לי בפנים, כי יש להם אינטרס או שהם חסים על רגשותיי או וואטאבר, ואלו שהם באופן אותנטי מספיק דפוקים בשכל כדי להאמין באמת ובתמים שאני ראוי למחמאות. אז באמת, כמה חשיבות אפשר לייחס לדעותיהם של אנשים שהם או שקרנים או סתומים?

אז כן, ברור לי לחלוטין, מבחינה שכלתנית, שמה שאמרתי כרגע זה שטויות במיץ של עוד יותר שטויות, עם פירורים של שטויות בריבוע מפוזרים מלמעלה. ברור לי גם שיש לי בעיה, איזשהו כשל לוגי שמתערב באמצע התהליך ושולח את כל הווקטורים לאפס. אבל מה לעשות, הרגש הרבה, הרבה יותר חזק מהאינטלקט. ולצערי, אם למדתי משהו אחד בכל אותן שנות טיפול, זה שאני ממש לא גוש הרציונל המהלך שפעם התפתתי להאמין שאני אולי הינני. הי, היה שווה להוציא עשרות אלפי שקלים בעבור פיסת המידע הזאת, נכון?

אז יוצא שאני משתוקק להערכה, אבל גם כשמגישים לי אותה על כפית של כסף אני לא מסוגל להעריך אותה. ולמה זה? טוב, זה לא קשה לראות שכל עוד אני לא מעריך את עצמי, גם חמישה מליארד סינים שיסגדו לי לא יצליחו לשנות את דעתי, אולי רק בקשר ליכולות הקוגניטיביות המולדות של בני המזרח. אחרי הכל, אנשים מעריכים אותי (אם הם מהסוג השני, של הסתומים בשכל) כי הם מביטים בי ורואים אדם שעשה כך ואחרת, שמסוגל להתבטא באופן פחות או יותר רהוט (כל עוד זה לא בכתב... מסתבר שיש לי הרבה יותר שגיעות ממה שחשבתי!) ומניחים שאם כך הדבר, הרי שאני כנראה בן אדם חרוץ שניתן לסמוך עליו, שבזמנו החופשי מכבד את הוריו, מוציא את האשפה, משלם חשבונות במועדם ועושה את כל הדברים הללו שאנשים נורמלים עושים. אבל אני יודע שזה לא המצב באמת, ושגם אם מהצד אני נראה כמו בן אדם, האמת היא שאני לא. כי האמת היא שאני בכלל ספוג, ספוג בצורת בן אדם, כזה שבהתרשמות חטופה מתאים לתבנית האנושית, אם לא לוחצים עליו יותר מדי; נראה כמו בן אדם, נשמע כמו בן אדם, אפילו הולך כמו בן אדם, אם מביטים בו מבעד לעיניים חצי עצומות בחדר חשוך. אבל בכל זאת - ספוג.

***  אתה לא לבד, איגגי!  ***

אוקי, אנחנו מתחילים להתקדם לאנשהו – אני לא מעריך את עצמי. ככה רחוק ככה טוב. אבל למה? או, אם לשאול את זה אחרת, מה הם התנאים שצריכים להתקיים על מנת שאוכל להעריך את עצמי, ואלמד לחוש את אותה תחושה חמקמקה ומסתורית הנקראת געבה אצמיט? וובכן, התשובה הקצרה והמגעילה היא, שעל מנת להעריך את עצמי אני צריך לממש את מה שאני חושב שהוא הפוטנציאל הגלום בתוכי. וזו תשובה מגעילה, כי אין ביטוי שאני שונא יותר מ'יש לו פוטנציאל לא ממומש' (סתם, יש כמה וכמה ביטויים שאני שונא יותר, כמו 'בדוק!' ו-'אין דברים כאלה!' שהם סתירה סמנטית-לוגית למה שהם באים לומר. אני אקדיש לזה פוסט, פעם). מדובר בביטוי מאוס שכל אחד ואחד מאיתנו שמע אינספור פעמים בבית ספר. משתמשים בו כל כך הרבה וללא הבחנה, שהוא איבד כבר כל משמעות:

מורה שחוקה שלא ממש רוצה להיות שם: "תודה, תודה שבאתם. ראו, עומרי ילד טוב, אבל יש לו הרבה פוטנציאל לא ממומש. אם הוא רק היה –"

הורה חסר סבלנות שכבר שמע את כל זה מליון פעם לפני: "סליחה, אבל לבן שלי קוראים צחי, לא עומרי."

מורה שכבר מתה לצאת לשנת שבתון על חשבון משלם המיסים: (נבוכה במקצת) "אוי, סליחה באמת... כן, הסתכלתי בתיק הלא נכון. אז איפה היינו? כן. אני רואה שצחי הוא ילד טוב, סך הכל, אבל אני חוששת שהוא לא מממש את הפוטנציאל המלא שלו..."

טוב, עכשיו אני צריך לעשות אנליזה שטחית ונבובה למושג 'הגשמת הפוטנציאל האנושי' (יש לי תחושה שעם כל פסקה כזאת, מספר הקוראים שלי מצטמצם בחצי). אז ככה, אם הייתי מוכרח לפתח פה תורה מטאפיזית על מצב האדם, אקדח לרקה וכל זה, הייתי אומר שישנן שתי רמות פוטנציאליות בדרך להגשמה עצמית; הפוטנציאל הכללי, שזה בגדול אומר להיות בן אדם מתפקד, ולא ספוג, שדואג לעצמו לדברים הבסיסיים, כמו אוכל ומחסה, והפוטנציאל הפרטי, שזה לעשות את דברים שאתה לא מוכרח לעשות, אבל הם אלו שהופכים את החיים לכאלה ששווה לחיות אותם. נגיד, לרכב על אופניים cross-Japan  , לכתוב ספר שיגדיר מחדש את מושג הרומן המערבי, או להגיע לראש רשימת הפוסטים החמים בישרא ולהתקע שם כמו אבן מתגלגלת שלא צומח עליה עובש. כל אחד והשריטות שלו.

***  יפן קטנה עלינו, אונודה קון!! ***

כמו שאני רואה את זה, הפוטנציאל הפרטי נסמך על הפוטנציאל הכללי; אם אתה בן אדם שלא מסוגל לטפל בעצמו ברמה הבסיסית, אין לך מה לצפות שגם תצליח להגשים את עצמך בתחומים אחרים. ואם יש דבר אחד שלמדתי בחיי, מלבד זה שאני אוהב את הביטוי 'ואם יש דבר אחד ש...', זה שאני כנראה צודק באיך שאני רואה את זה, לפחות בנוגע לעצמי. בכל פעם שהחלטתי לקחת חופש ממסגרת מדכאת כדי להשקיע בפוטנציאל הפרטי שלי, הכישלון המובנה שלי בהגשמת הפוטנציאל הכללי דרדר אותי לתהומות הטונה והאוננות (עוד עליהן בהמשך). למעשה, מסגרות מדכאות, ויהיו מדכאות ככל אשר יהיו, הן הדבר היחיד שמחזיק אותי עם הראש מחוץ לטונה (כן, אני ארחיב על הטונה עוד מעט, סבלנות. זו אשמתכם שלא קראתם את הפוסט הזה עדיין. חולירעות). וכך גם קרה לפני כשנה וחצי, שהחלטתי לעזוב את העבודה המדכאת שלי כנציג של חברת תקשורת ולהשקיע את מיטב זמני ומרצי בדברים שבאמת רציתי לעסוק בהם, שהם כתיבה, לימוד יפנית וחרבון באסלה. וכן, את האחרון כללתי אך ורק מפני שזה גורם להרגיש טיפה, טיפה פחות כשלון ממה שאני באמת. היו בטוחים שבכתיבה ויפנית הצלחתי הרבה פחות.

***  לפחות בתחום המסויים הזה ההורים שלי עשו עבודה טובה.  ***

אוקי, אז ריקאפ זריז: אני חש מיאוס מחיי מפני שאני לא ממצה את הפוטנציאל האנושי הגלום בי, והסיבה לכישלון הזה הוא שאני ממש גרוע במימוש הפוטנציאל הכללי, שבלעדיו אי אפשר לכתוב, ללמוד יפנית או להגיע לראש רשימת החמים שלי ישרא. מקסימום למקום שני. ועכשיו נמשיך:

טוב, אז מה תוקע אותי מלממש את הפוטנציאל האנושי הכללי? (אל יאוש, כמעט הגענו לפואנטה של הפוסט, היו דוב איתי לעוד כמה רגעים) כעיקרון, ישנן שתי סיבות הקשורות הדוקות זו לזו. הראשונה היא שאני סובל מחרדות חברתיות. זה לא נושא הפוסט הנוכחי, ולכן לא אתעכב עליו יתר על המידה. מספיק לומר שמאז שאני זוכר את עצמי, כל ההתמודדות עם הזולת היתה לי לזרא, ועשיתי כל דבר שיכולתי כדי להמנע ממנה. עם השנים החרדה הזו התעדנה מעט, והיום זו כבר לא אימה קיומית עבורי להתרועע עם אנשים כשאני חייב, אבל זה עדיין משהו שגורם לי לאי-נוחות מרובה ושהייתי מעדיף להתחמק ממנו. אפילו לסופר אני שונא ללכת, בגלל אותם אנשים מנוולים שמתעקשים לדבר איתי שם (ראו דוגמאות כאן וכאן לחוסר ההגינות של הקונה הממוצע, המסרב בתוקף לכבד את רצוני הלגיטימי בדממת אלחוט בעת ביצוע הקניות).

*** "אחי, עשה טובה תחזיק שניה ת'שקית, מגרד לנו במנדבושקס"  ***

הבעיה השניה שתוקעת אותי בתוך חיים עלובים של רביצה מול המחשב בתוך עננה תמידית של 'ריח הומלסים' (כפי שפרפל הגדירה את זה) היא חוסר יכולת מובנית-נרכשת, לנהל את עצמי. ומה זה אומר, בעצם, לנהל את עצמך? אני לא מומחה גדול לעניין, אבל הרושם שלי הוא שרוב האנשים, אחרי שבילו את מיטב שנותיהם המעצבות בתוך מסגרות שחייבו אותם לקום בשעות מסויימות ולבצע מטלות שרירותיות על פי לוח זמנים, מפתחים קול או חוש פנימי שממשיך להדריך אותם לקום בשעות מסויימות ולבצע מטלות שרירותיות על פי לוח זמנים, גם כשאף אחד לא עומד להם על הראש ומצליף בהם בחגורה אם הם לא. ואני לא מדבר על לקום בבוקר וללכת לעבודה, את זה גם אני עשיתי. עבדתי שנה במפעל אריזה, הייתי קם בחמש בבוקר כמו עפרוני חרוץ ומתחיל לצייץ, וזה עדיין לא הפך אותי לפחות ספוגי אחרי שהחתמתי כרטיס והלכתי הביתה. אני מדבר על מה שעושים במהלך היום, בשעות שעליהן לא מקבלים משכורת. דברים כמו לשלם חשבונות בזמן, לעשות קניות כשצריך, לטפל בחצר, לטפח קשרים חברתיים, לסדר את הבית... דברים כאלו. דברים שעצם עשייתם היא כמו הכרזה: "אכפת לי מעצמי! ואני לא מפחד להקדיש את הזמן כדי להוכיח לעצמי שזה נכון!"

כמו שכבר כתבתי פה, אני לא גדלתי בסביבה שטרחה להשריש בי כישורים של ניהול עצמי. ההורים שלי לא האמינו לא בעונשים ולא במטלות. אפילו את הצלחת שלי מהשולחן לא הייתי מפנה אחרי האוכל. ביסודי, אמא היתה מסדרת לי את התיק לפני בית ספר, כי זה נראה לה הפתרון ההגיוני לכך שהמורים מתלוננים שאני אף פעם לא מביא ספרים ומחברות. גדלתי בסביבה סופר מפנקת ו-Enabling  , שבאופן עקרוני עזבה אותי בשקט. יכולתי לבלות את רוב זמני מסוגר בחדר, קורא ספרים ומשחק במחשב, בלי שום סדר יום מעבר לחובה הבסיסית ללכת לבית ספר לכמה שעות כל יום.

כמו ש-Jack Johnson כתב לאחרונה, אף אחד לא נהנה לגדול בסביבה שטורחת להשריש בו את הערכים הללו, אבל מי שלא, עשוי למצוא את עצמו עם נקע ביד וקרע בערלה. וובכן, התוצאה של ה-upbringing   שתיארתי היא השקיעה התכופה שלי למה שאני מכנה 'מוד טונה' (אמרתי לכם שנגיע לזה. הי, תראו, אנחנו כבר כמעט בסוף!). מוד טונה זה מצב נפשי שבו אני נוטש לחלוטין כל ניסיון לממש את הפוטנציאל האנושי הכללי שלי, ומתקיים באופן כמעט בלעדי על טונה מקופסה, אותה אני זולל ברישול מול המחשב, תוך כדי שאני מכתים את עצמי ואת סביבתי בשמן מן החי, כי נתחי טונה בהירה במים זה כבר עלוב מדי, אפילו בשבילי.

אני די בטוח שמוד טונה זה המצב הטבעי שלי, וממנו אני מבליח לעיתים לרמת תפקוד תת-נורמלית, משלים תארים, עובד קצת, לומד טיפה יפנית, ואז שוקע בחזרה לכרית בריח תחת, שתפקידה למנוע הווצרות טחורים בשעות הארוכות שאני מבלה בישיבה מול המחשב. אגב, לתופעה הזו שבה אתה מגיע לתחתית, עולה שלב או שניים (כי אין יותר לאן לרדת), ואז נופל חזרה (כי עכשיו יש לאן לרדת), אני קורא 'פרדוקס תחתית המדרגה'. זה גם היה שם הבלוג הישן שלי, אם אני זוכר נכון.

נשאלת השאלה (או לפחות, אני מקווה שהיא נשאלת, כי אני צריך אותה בשביל לקשר מהפסקה הקודמת לנוכחית), אם אני כל כך עסוק בלא לעשות דברים שמגשימים את הפוטנציאל האנושי הכללי שלי, מה לעזאזל אני עושה בכל הזמן הזה שבו אני לא עושה אותם? אני הרי לא יושב ובוהה בקיר כל היום. זה נהיה משעמם בטירוף אחרי שעתיים-שלוש. וובכן, כבר מילדות גיליתי שעל מנת להיות מוד טוניסט מוצלח ויעיל, אני צריך לפתח אובססיות קומפולסיביות לכל מיני דברים, על מנת שיעסיקו אותי, ישתו כל טיפה מזמני ומרצי, ולא ישאירו לי פנאי לממש את הפוטנציאל הנ"ל. במקור התכוונתי למנות דברים אלו להנאתכם, בצירוף תמונות דביליות עם כיתוב מפגר וקישורים לא רלוונטים, אך מכיוון שהפוסט הזה גם ככה יצא ארוך באופן מרתיע (הארוך ביותר שלי עד כה, כולל הפוסט של האתגר כתיבה), את רשימת הדחיינות שלי אדחה לפוסט אחר, כראוי לרשימה מסוג זה.

אגב, זוכרים את ראיון העבודה למקום שאשכרה רציתי להתקבל אליו? הם כנראה החליטו שהם דווקא אשכרה לא רוצים שאני אעבוד אצלם והתחילו לסנן אותי. אז מחר יש לי ראיון למקום שדווקא הייתי שמח לעבוד בו, אבל הוא רחוק מדי וזה לא פרקטי.

אבל לראיון אני אלך בכל זאת, כי זה הקטע שלי.

סלאמאת פגי, ביצ'ס!