(לפני שמתחילים – הפוסט הפעם הינו קצת ארוך וזועם מן הרגיל, והסיבה
לכך הינה בגוף הטקסט. עם הקורא הסליחה, אז אל תהיו קמצנים ותנו לי קצת. בנוסף, החלטתי
שתמונות זה כיף. אם ממש משעמם לכם, נסו להקליק עליהן.)
קשה להאמין, אבל איכשהו כל שנה הגשם הראשון תופס אותנו לא מוכנים. רק
יורדות הטיפות הראשונות שמבשרות את בוא הסתיו, ולפתע החשמל מגמגם, רשתות התקשורת
קורסות והכבישים מוצפים. ואז כולם מופתעים, כאילו שאותו הדבר בדיוק לא קרה שנה
שעברה, ובזו שלפניה, ובזו שלפניה, כל הדרך חזרה לתחילת ההתישבות האנושית באיזור.
אז סבבה, לזוג הנאנדרטלים שהתיישב לראשונה במערות האדם הקדמון שבכרמל לא היה תקדים
שיכין אותם לכך שהגשם הראשון בעונה יציף להם את המערה, ירטיב את העורות שתלו ליבוש
ויחרבש להם את ציורי הקיר. אבל מה התירוץ שלנו, בתור הומו סאפנייס המתהדרים במוח
גדול ואונה פרונטלית מפותחת, לא להצליח ללמוד כלום משנה לשנה? האם פיסת האדמה
הקדושה שלנו מתקיימת בתוך באיזשהו קרע-זמן חלל שבו הסקה באינדוקציה לא תופסת?
*** הנאנדרטל הראשון שלא הכין מאורתו לחורף ***
את הכשל הנורא הזה בתכנון למדתי להכיר מקרוב בשנים שעבדתי כנציג שירות
בחברת תקשורת. ביום של הגשם הראשון ידעתי בוודאות שהולכת להיות לי משמרת סיוט, שלא
תגמר עד שחצי מתושבי המדינה (הקמצנים, שלא עברו לחברה המתחרה משיקולים צרים ועכשיו
יש להם את עזות המצח להתלונן) יאנסו אותי אנאלית דרך הטלפון (ולא, זה לא ביטוי
מטאפורי. אונס אנאלי של נציג דרך הטלפון הינו מצב מתועד, שבו הנציג מגיע לכאלו
תהומות של יאוש, שהפתרון היחיד שהוא מסוגל להעלות על דעתו זה לקחת את השפורפרת
ולדחוף אותה לעצמו עמוק בתחת. רק ככה, חושב לעצמו הנציג האומלל, אזכה לכמה שניות
של שקט במשמרת הזו).
*** גשם? באשדוד?! זה סיכוי של אחד לחמישה וחצי טריליארד, אני אומר לכם!! ***
וכאמור, לא מדובר רק בחברות התקשורת, שעיקר הממוחיות שלהן היא, כידוע,
גביית תשלום מלקוחות ואי העברת חלק סביר ממנו לנציגים מזי רעב. איך שמגיע הסתיו, כל
התשתיות שלנו נוטות לקרוס בערימה, בבת אחת וללא יוצא מן הכלל. אני באמת לא מבין,
איך זה שאין מישהו במדינה הזאת שמתפקידו לדאוג לכך שנהיה מוכנים לגשם הראשון? הרי
יש לנו שר לתשתיות לאומיות. האם האחריות לעניין לא רובצת עם נמר על כתפו האחת, ועם
כבש על כתפו השניה? אני שואל את עצמי, מה יאמר השר שטייניץ אם יקרא לתת דין וחשבון
על מחדליו מעל לדוכן הכנסת?
*** אבל חבר'ה, היינו בטוחים שהשנה לא ירד גשם!! ***
אבל, that being said, מי אני שאלין על שועי הארץ. בינינו? גם אותי הגשם תפס לא מוכן.
ציינתי כבר שיש לי בעיה באוטו, שהחלון בצד שליד הנהג לא נסגר. אז היום נוספה לו
בעיה חדשה – המושב שליד הנהג נספג באופן ספונטני ולא מוסבר בכמויות מרשימות של
מים, שלא ברור כלל מניין הגיעו. בכלל, כל הקטע הזה עם החלון הוא בעייתי, עוד מלפני
הרטיבות הפלאית שפשתה בו היום. מסתבר שיתושים, עם עלות השמש, לא הופכים לחלקיקי
אבק באותו האופן שבו תנינים הופכים לגזעי עצים נרקבים. יתושים דווקא נשארים
יתושים, ורק מחפשים מקום חשוך וקריר להסתלבט בו עד רדת ערב. מקום כמו, נאמר, מתחת
למושבים באוטו שלי. בערב הם אומנם יוצאים לחפש אנשים לזמזם להם באוזן, אבל אם אני
נכנס לאוטו בבוקר... בשבילם זה כאילו מישהו הזמין עבורם פיצה, על חשבונו, עם כל
התוספות. וכמו יתושים ארצישראלים טובים, אם נותנים להם, לא יקחו (ביס מהרגל שלי)?
אז כן, האוטו שלי ליתושים הפך למה שגרמניה היא למהגרים. ועכשיו כשהמושב
שליד הנהג כולו ספוג מים, הם גם יכולים להתרבות שם. יש לי חשש כבד שכשאלך סוף סוף
למוסך לתקן את החלון, יחכו לי שם פעילי זכויות-לחיות רדיקלים שלובי זרועות עם
נציגי 'רופאים ללא גבולות', ואיזה בחור או שניים מאונר"א, ויגישו לי חגיגית צו
בג"צ שמכריז על האוטו שלי כעל כבית גידול טבעי ומוגן לכל יתושי ונדכאי העולם. אח,
בג"צ. הגרשת וגם ייתשת?
וובכן, הגשם תפס אותי בהפתעה, ולא רק שם. כשרציתי להוציא את הכלב
לטיול חששתי מאוד להרטב, אז חטפתי את המעיל הראשון שראיתי ויצאתי החוצה. במהלך
הטיול נתקלתי בחבורת חולירעות מן הסוג השפל ביותר, שהתפקעו מצחוק כשראו אותי עם
כפכפים, מכנסיים קצרים ומעיל דובון. אחד מהם אף הגדיל להתחלרע וניסה ללכוד אותי
בתמונה. רציתי לשסות בו את כלב #3, אבל למסכן כבר בקושי נשארו שיניים. חבל, הוא
דווקא היה נשכן לא קטן בצעירותו, בעיקר של ילדים מעצבנים כדוגמאת הנ"ל.
אבל עד עתה עסקתי בזוטות. עכשיו הגיע הזמן לפתוח את הפוסט באמת, ולספר
לכם כיצד הגשם באמת חרבש לי את היום, ולשם כך עלי להציג בפניכם את הכוכבת הבלתי
מעורערת של הפוסט דה עסקינן: האזעקה הבייתית והכל כך מיותרת שלנו.
אי שם בתחילת שנות האלפיים אבא החליט להתקין מערכת אזעקה בייתית.
ההיגיון היה פשוט – אנחנו גרים באיזור שיש בו מלא גניבות, ולכן עדיף להיות בטוח
מאשר להיות סורי (כי תראו מה קורה שם בסוריה; לא מספיק שהם סובלים שם מנשק כימי
ודעא"ש, עכשיו יש להם גם את פוטין על הראש? לא פלא שהם רוצים לגרמניה, או לכל
הפחות, לאוטו שלי). עם זאת, יש לציין שמעולם לא פרצו לנו לבית. לכל השכנים שלנו
פרצו, לחלקם יותר מפעם אחת, אבל אלינו לא. למה? כנראה בגלל שאנחנו משאירים מספיק
דברים יקרי ערך זרוקים בחצר כדי שלא יהיה שווה להם לטרוח ולהכנס פנימה. הרימו לנו
כל כך הרבה כלי עבודה, מכסחות דשא ושאר ירקות במרוצת השנים, שכולנו כבר הספקנו
לתהות שמא אבא מוכר אותם בהסתר, כדי שיהיה לו תירוץ לקנות תמיד גרסאות משופרות למה
שכבר שיש לו. תאכל'ס, אם לא הייתי יודע שאבא שלי הוא אגרן בנשמה, ולא רואה שום
סיבה להפטר מהישן לפני שהוא קונה חדש, הייתי נשבע שזה הכל מעשה ידיו.
אבל כך או כך, האזעקה נרכשה, ובמשך שנה שלמה זכינו להגנתו של מוקד
טלפוני, שבשום מקום לא התחייב לעשות שום דבר מועיל במקרה של פריצה. אבל ניחא, נחמה
פסיכולוגית וכל זה. אבל אז השנה נגמרה והגיע הזמן לחדש את החוזה, ואבא שלי נזכר
פתאום שהוא בעצם קמצן בן קמצן וביטל אותו. וכך, בעוד שהחוזה הסתיים, האזעקה עצמה
נותרה לנצח בביתינו כאבן שאין לה מספר הופכי. וכמו כל מתנה (ושרלילה) טובה שממשיכה
לתת, נוכחותה הקאונטר-פואנטית של האזעקה העניקה לנו שתי בעיות טורדניות וארוכות
טווח.
הראשונה היתה ניתוקים מסתוריים באינטרנט שהטרידו אותנו במשך לפחות
כ-10 שנים. מדי פעם, ללא שום חוקיות ברורה, האינטרנט היה נופל. היו ימים, ואפילו
שבועות, שזה לא היה קורה בכלל. היו תקופות שזה היה קורה כמה פעמים ביום. והיו
תקופות ארוכות-ארוכות שזה היה קורה פעם-פעמיים כל יומיים שלושה. כמה שלא ניסינו
לאבחן סיבות לתקלה, העלנו חרס בידינו (ולא חרס איכותי, חרס זבאלה, מהסוג שאותו זוג
נאנדרתלים מהכרמל היה אולי מכין, אם הגשם הראשון לא היה מחריב להם את פינת היצירה
שניה לפני שהם שינו את מהלך ההסיטוריה האנושית). כמובן שפנינו לא אחת לספקיות
התשתית והאינטרנט, אבל גם זה לא עזר. הספקית הטילה את האשמה על התשתית, והתשתית
שלחה מדי פעם טכנאי שהסתובב קצת בחוץ ואמר שהוא לא רואה שיש בכלל בעיה (בטח היה
עסוק בלבהות במכסחת דשא החדשה של אבא ובלתכנן מתי הוא יבוא להרים אותה). מדי פעם,
אם ממש היינו מתעקשים, הטכנאי היה נכנס הביתה, מסתובב קצת ומכריז שלא, הוא עדיין
לא רואה בעיה, ושנקרא לו כשזה קורה. אחלה
רעיון, חוץ מהעובדה ש-א. לא יכולנו לחזות מראש מתי יתרחש כזה ניתוק, ו-ב. גם אם
היינו מתקשרים לחברה בשניה שזה היה קורה, הטכנאי בלאו הכי היה מגיע רק כמה ימים
לאחר מכן. וכך הניתוקים המסתוריים המשיכו והמשיכו, עד שיום אחד הגיעו מים עד גועל
נפש, והחלטנו שמחליפים ספקית תשתית. כמובן שפחות מ-10 דקות לאחר מכן כבר היה
אצלינו טכנאי 'בכיר' בתוך הבית.
"מה הבעיה?" הוא שאל.
"יש לנו כל הזמן ניתוקים באינטרנט," השבתי.
הוא חשב לרגע, ואז שאל "יש לכם במקרה מערכת אזעקה בייתית?"
וכן, זה כל מה שהיה צריך כדי לפתור תקלה ששיגעה אותי ואת אחי שנים על
גבי שנים. מסתבר שהאזעקה, על אף שהיתה אמורה להיות מנותקת, נשארה מחוברת לקו
הטלפון, וחיישן אחד שלה, שהיה אמור להיות מנותק כמו השאר, נשאר פעיל. ומסתבר שהיתה
בדיוק נקודה אחת במטבח, ליד החלון, שאם מישהו היה עובר שם, האזעקה היתה מנסה
להתקשר למוקד ומפילה את החיבור לשרת.
לא ידענו אם לצעוק או לבכות, אז בחרנו בלבכות.
אז סבבה, הכל נפתר ובא על מקומו בשלום ולא להתראות, נכון? אז זהו, שלא.
אפילו אחרי שהתקלה הזו הסתדרה, עדיין נשארה המתנה השניה שנותר להתמודד איתה, והיא:
הצווחות האיומות של האזעקה בכל פעם שיש הפסקת חשמל.
מסתבר שהאזעקה עדיין חושבת שיש לה פה איזשהו תפקיד למלא, והתפקיד הזה
הוא להודיע לנו בקול רם ומעצבן מתי נופל החשמל. שירות מיותר לחלוטין, שהרי אם אני
ער אני בוודאי מודע לזה ברגע שזה קורה, ואם אני ישן אני בהחלט לא רוצה שיעירו אותי
כדי לספר לי ש-"שמע אחי, אני יודע שזה לא ממש רלוונטי אליך כרגע, אבל קבל קטע
– החשמל נפל". אבל ככה זה, ולאף אחד, מסתבר, אין כוח להרים את הכפפה (או
אפילו לשאול מאיפה לעזאזל מגיעות כל הכפפות האלה, כאילו מה, לא מספיק כל היתושים
שמסתובבים לי באוטו, יש פה גם פיית כפפות?), ולברר מה צריך לעשות כדי להפתר מהחולה
הרעה הזאת.
וובכן, רצה הגורל שדווקא היום הייתי צריך לקום מוקדם, בשעות הפסיכיות
לגמרי של 8-9 בבוקר. הקדמתי לעלות על יצועי (אחלה שם לבובת מין, אגב, 'יצועי'),
וכבר בשלוש הייתי במיטה.
בשלוש וחצי נפל החשמל בפעם הראשונה.
התעוררתי לתוך קקפוניה של טרונות ויללות. לקח לי קצת זמן להתאפס על
עצמי, אבל לבסוף ירד האסימון. האזעקה הארורה הזאת. 'נו טוב', חשבתי לעצמי. 'לפחות
זה קורה עכשיו, כשאני עוד מספיק עייף כדי לחזור לישון'. ירדתי למטה, כיביתי את
האזעקה וחזרתי לישון.
שעה לאחר מכן, נפל החשמל בשנית.
שוב ירדתי למטה, הפעם בגישה הרבה פחות אופטימית והרבה יותר ווקלית.
חבטתי את הקוד באזעקה בחוסר סבלנות, עליתי למעלה וחזרתי למיטה.
הפעם הצלחתי לישון כמעט שעה, עד שש, לפני שהאזעקה התחילה לייבב שוב. 'אין
שום פאקינג מצב שאני יורד שוב,' חשבתי לעצמי בהחלטיות. תפסתי כרית פנויה שהסתובבה
שם וניסיתי לעשות איתה סנדוויץ' ראש רך ונעים. זה עמעם קצת את הרעש, אבל לפתע –
התקפה מחזית לא צפויה! פרפל החלה לחבוט בי בדרישה שאינה ברת סירוב ש-א. אחזיר לה
את הכרית, בן זונה מנוול שכמוני, ו-ב. שאלך לכבות כבר את האזעקה, כי היא לא יכולה
לישון ברעש המטריף הזה.
'אז ככה זה מרגיש כשיש תינוק,' חשבתי, ובפעם האלף צהלתי בליבי שאין לי
אחד כזה משלי.
הייתי שמח לומר שזו היתה הפעם האחרונה שנאלצתי לקום לכבות את האזעקה
באותו לילה שחור משחור, אבל רק בגלל שהייתי שמח לומר משהו לא הופך את זה לאמיתי. קצת
לפני 8 (הפעם היתה הפסקת חשמל ארוכה, לא סתם נפילה וחזרנו) היא שוב התחילה לצרוח.
הפעם הייתי מוכן ומזומן לכתוש אותה עד דק בגרזן, אבל גיליתי איפוק על-אנושי
ונמנעתי מלעשות זאת. הייתי בטוח שניסיון לפתור את הסוגיה באלימות רק יוביל לכך
שהאזעקה תמשיך לצרוח ולא תהיה לי דרך לכבות אותה. ולא בגלל שהגאון שתכנן את הנס
ההנדסי הזה עשה עבודה טובה כל כך, אלא סתם בגלל המזל הפיכס שלי.
*** לחבוט בדברים עם גרזן זה אף פעם לא הפתרון, מיקי! ***
מכיוון שבשלב הזה כבר לא נשאר לי בשביל מה לחזור לישון, לא טרחתי
לנסות. התארגנתי, אכלתי, ויצאתי עם פרפל לסידורים שלנו. כשחזרנו, בסביבות 11,
הייתי מת.
"זין על הכל, אני הולך לישון!" הכרזתי, וכמה רגעים לאחר מכן
גם קיימתי.
בפאקין 12:30 וחצי נפל שוב החשמל, ואיתו שארית האמון שלי בצדק הבסיסי
של היקום.
וזהו, תם ונשלם הסיפור על היום המחורבן שלי. מאז החשמל נותר יציב, אומנם,
אבל הי, עוד לא ניסיתי ללכת לישון! נראה מה יוליד לילה...
ובעניין אחר לחלוטין: היום הוא יום הסטורי לבלוג, שבו הגעתי לראשונה
לטופ פייב של הפוסטים החמים בישרא. אני לא יודע אם זה אומר משהו, ואם כן אז מה, או
אם אני אוהב את מה שאני לא יודע שזה אומר, אם זה אומר, אבל בכל זאת – ננסכה בי תחושה
מוזרה של... געבה? אני מרגיש שזה משהו ששווה להרים טלפון לפוץ השמן לגביו.
תודה רבה לכל המגיבים והמגיבות! המשיכו את עבודתכם נאמנה, וביחד עוד
נכבוש את וולסטריט!
נערכם האובד,
איגגי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: