(עדכון: תודה לרועיקי שעזר לי להבין שלפרסם תמונה רחבה יותר מ-700 פיקסלים זה רעיון אינפנטילי. עקב זאת, חלק מהתמונות כווצו מעט, וניתן ללחוץ עליהן ולקבל התמונה ברזולוציה טיפל'ה יותר גבוהה. אני לא הייתי טורח. מה שכן, אחת התמונות מכילה עתה קישור מפתיע, אז אדרבה, הקליקו בהמוניכם)

אני לא מגיע ממשפחה של אגרנים. אנחנו אומנם לא זורקים כלום, אבל אנחנו גם לא יוצאים באופן אקטיבי לחפש עוד זבל להכניס הביתה. החפצים שמצטברים אצלנו בבית הם, אם כן, חפצים ששימשו אותנו נאמנה עד לרגע שבו יצאו לגמלאות בתנאים נוחים, ואנחנו נוטים לפתח כלפיהם סנטימנטליות מוגזמת. אמא שלי, למשל, שומרת במגירה מטחנת פטרוזיליה כל כך חבוטה, שהפטרוזילציה יוצאת ממנה בעיקר נעלבת. אבל אמא שלי בחיים לא תזרוק אותה, כי זו היתה מתנה מאחותה שנפטרה מסרטן. וכך המטחנה הזו שוכבת לה לבטח במגירה, ושימושה היחיד הוא לתסכל אנשים תמימים, פרפל במקרה הזה, שמנסים לטחון באמצעותה פטרוזיליה לסלט.

*** ההמצאה שהקדימה את זמנה, ואז איחרה אותו בגדול: קוצץ הפטרוזיליה  ***

אבל בעוד שאמא שלי אוגרת בעיקר כלי מטבח שאבד עליהם קלח הפטרוזיליה, אבא שלי מתמחה בקטגוריה הרבה יותר ורסיטלית - כלי בית ועבודה. ואני לא מתכוון רק לדברים כמו ברגים, צינורות וכבלים חשמליים, שאני מניח אפשר למצוא לרוב אצל גברים מהסוג הזה. אבא שלי מגדיל לעשות ושומר באובססיביות כל חלק תקין שהוא מסוגל לפרק משלם שהפסיק לעבוד. במחסן שלו אפשר למצוא ערב רב של ברזים, מעגלים חשמליים, מאווררים מכל סוג, מכסי פלסטיק, חתיכות מתכת לא מזוהות והרשימה עוד ארוכה. כולם מונחים בערבוביה וצוברים אבק, במקום שבו חלקים יתומים הולכים למות. אבל, מפעם לפעם, כשהצורך עולה, אבא עוטה על עצמו את גלימת הנקרומנסר, צולל אל תוך האנדרלמוסיה ומעלה באוב בדיוק את החלק שצריך, כי הוא לא סתם אוגר אותם בערימה בלי טיפה של סדר. יש לו שיטה. הוא זוכר בדיוק מדהים מתי כל חלק התווסף לאוצר הדרקון, וכל מה שהוא באמת צריך לעושת זה לחפור לתקופה המתאימה. אבא שלי היה יכול להיות ארכיאולוג נהדר.

גם אני לא טומן את ידי בצלחת, כמובן, ואם זרקתי פעם משהו זה רק בגלל שהוא שהפך לדביק ומגעיל, כנראה בעקבות מפגש לא צפוי עם קולה. וכך יצא שהחדר שלי, שבו ביליתי את רוב זמני בין הגילאים 9 ו-23, מכיל בתוכו כמעט כל פיסת זיכרון הקשורה לחפץ פיזי שהיה לי. ובעצם, זו הפואנטה של הפוסט. אבל לפני זה, קצת רקע:

בשנה שעברה החלטנו, פרפל ואני, לצאת לטיול ביפן. הרעיון היה שנפנה את הדברים שלנו מהדירה, נאכסן אותם בבית הורי, ונטוס בלי הנטל של לשלם שכר דירה בחודשים שכלל לא נהיה בארץ. הכוונה היתה שכשנחזור ארצה, נתנחל קצת אצל הורי עד שנתאפס על עצמנו, נמצא עבודה באיזור ונעבור לדירה לא רחוקה מדי. אחרי 9 שנות גלות מרצון, הרגשתי בשל ומוכן לחזור לחיק המשפחה. הרגשתי שלראשונה בחיי אני מקבל החלטות שקולות, בוגרות ואחראיות. ואכן, התוכנית פעלה תחילה כשורה. את תכולת הדירה שלנו ארזנו ודחפנו, לאחר הובלה, לחדרי הישן. אומנם היינו צריכים לפנות משם קודם את הדברים של אחי, שבשנות העדרי פלש לחדר וראה בו לא יותר מאשר איזור האכסון הפרטי שלו (ואגב כך, בזז משם כל דבר בעל ערך), אבל הסתדרנו. טסנו ליפן בראש שקט. ואז חזרנו, התנחלנו אצל הורי לכמה שבועות, ו-.. המשכנו להתנחל עד היום, 10 חודשים לאחר מכן.

וזה מביא אותנו לזמן ההווה. מי שטרח וקרא בפוסטים הקודמים יודע שאני לא אותו אדם שהייתי לפני כחודש וחצי, כשפתחתי את הבלוג הזה. ממש לא. היום אני אדם שקול ואחראי, שמקבל החלטות בוגרות, שאף הן שקולות ואחראיות. גיבשתי תוכנית לעתיד הקרוב, ואני עובד קשה בלא להתקבל לעבודה בכל מיני מקומות על מנת להגשים אותה. בכל אופן (ותקראו בפוסטים קודמים אם זה לא היה מובן לכם, חולירעות), הנקודה היא שלאחרונה החלטנו, פרפל ואני, תוך התיעצות עם אבא ואמא, שאנחנו נשארים כאן. לפחות לשנה-שנתיים הקרובות, תלוי איך יתפתחו הדברים בחזית היפנית. ומכיוון שזה רשמי, והסטטוס שלנו בעיניי עצמנו השתנה מ-'מתנחלים פה' ל-'גרים פה', החלטנו לעשות מעשה, ולהשמיש מחדש את החדר הישן שלי למגורים. וזה אומר, קודם כל, לסדר אותו, ושנית, לפרוק את הקרטונים שהבאנו לפני יותר משנה ועדיין סותמים את החדר מכל הכיוונים. אי לכך ובהטעמה על הזאת, פצחנו במרץ במלאכת הסידור. וב-'אנחנו', אני מתכוון בעיקר לפרפל. התרומה העיקרית שלי למבצע היא לבדוק מפעם לפעם איך היא מתקדמת, ולהגנב לגמרי מאיזו פיסת נוסטלגיה שהיא מצאה. ויש הרבה. כמעט כל חתיכת נייר מקומט וכל משחק קופסא דהוי שהיא שולפת ממעמקי המגירות זורקים אותי אחורה, לתקופה אחרת, לרוב הרבה פחות טובה אומנם, אבל עם הקסם שלה. ולהלן רשימה חלקית של הממצאים:

היומן –

אין ספק שזו התגלית החשובה ביותר ב-33 השנים האחרונות. יומן שכתבתי, היומן הראשון שלי, עם 'פוסטים' מגיל 9 ועד גיל 12. לא הרבה מהם, בערך 3-4 על כל שנה. אבל אוצר בלום. הזדעזעתי לגלות ש-א. כתב היד שלי היה טוב יותר כשהייתי בן 9 מאשר שהוא היום, ו-ב. כבר בגיל הזה, כמעט 8 שנים לפני המצאת הישראבלוג, נשמעתי כמו בלוגרית בת 12 טיפוסית: אני כישלון, אני זבל של ילד, שום דבר טוב לא יצא ממני. קשה להאמין שמאותו ילד מיוסר וחסר ביטחון יגיח, בבוא היום, הגבר האימתני שאתם קוראים אצלו כיום.

***  לצערי, חולירע בשם ארווינג וושינגטון (או וושינגטון ארווינג, הנושא עודנו בבירור) הניח את כפותיו המזוהמות על מסמך הסטורי זה  ***

קסטות –

כשהייתי בן 15 כבר היה לנו אינטרנט בעולם, אבל הוא היה, מה שנקרא, איטי תחת. יכולת להתחבר ל-mIRC ולדבר עם אנשים רנדומליים, אבל זה פחות או יותר היה הגבול של מה שיכולת לעשות. כשיש לך מודם עם מהירות מטורפת של 9,600 קילו ביט לשניה, זה קצת מסובך להוריד משהו בגודל מגה ומעלה בלי שאמא שלך תרים את הטלפון באמצע ותהרוס לך את החיים. אז מה עשינו כדי להחליף מוזיקה עם אותם אנשים רנדומליים שהכרנו והפכו בן רגע לחברינו הטובים ביותר? נכון, פנינו לעזרתו של דואר ישראל ושלחנו קסטות אחד לשני. אחח, אלו היו הזמנים. זכורה לי במיוחד זו שקיבלתי ממנה את הקסטה המופיעה בתמונה. קראו לה מירי, ועל כן הקפדתי תמיד לכתוב 'מרים' על החבילה. וכשהיא העזה להתלונן, שדרגתי ל-'מרימה' ושלחתי בדואר רשום, שגם תחתום על זה. כבר אז הייתי די חלאה.

*** יא וואראדי, כתב של כוסיות!! ***

באנג –

וכמובן, איך אפשר בלי. הכירו את הבאנג הראשון שלי, שהכנתי במו ידיי מצנצנת נוטלה. מעולם לא היו זוג ידיי השמאליות אחראי ליצירה מוצלחת שכזו. כל מי שניסה אמר שזה הבאנג הכי טוב אבר. אגב, לא מצאנו את הבאנג, רק תמונה שלו. הוא עצמו נזרק לפח לפני שנים, אחרי שהפקק שלו איבד הרמטיות, ואחרי שאבא שלי מצא אותו ועשה לי על זה ריגשי.

***  באנג נוטלה. כבר לא עושים אותם כמו פעם.  ***

ספרים –

מכל החפצים שסחבנו לבית הורי, אין ספק שהספרים היו המתסכלים ביותר. אין אפשר להגיד עלי שאני אגרן של משהו, זה ספרים. כבר שנים שאני נמלט על נפשי בכל פעם שאני רואה מרחוק דוכן סטייל "5 ב-100!", אבל עדיין, אני לא יכול לעבור ליד ערימת ספרים שאנשים חסרי לב השאירו ברחוב מבלי לנבור בה ולחפש בכוח משהו ששווה להציל. לפני שעזבנו את הדירה, עברתי על כל הספרים שאגרתי וללא חמלה מיינתי אותם ל-'אין סיכוי שאני אי פעם אקרא את זה' ול-'כל השאר'. ולמרות שנפטרתי מבוחטה רצינית, עדיין סחבתי איתי בסביבות ה-300 ספרים לבית הורי. ושם גיליתי שכמות הספרים שהורי ואחי החזיקו בבית, שהיתה מפחידה עוד לפני שעזבתי, צמחה למיימדים מפלצתיים. בהערכה גסה מדובר על בערך 3,000 ספרים שנמצאים על מדפים ברחבי הבית, ועוד מספר לא ידוע, אבל וודאי לא פחות מ-1,000, שנמצאים בקרטונים. אני בכלל לא בטוח שיש הצדקה לאגרנות הזו בימינו, שבהם ספרים יכולים להגיע גם בפורמט דיגיטלי נוח שאינו צובר אבק ולא תופס את כל המקום בבית. לא היה לי אף פעם קורא ספרים דיגיטלי כמו Kindle, אבל אני מתכוון לקנות אחד כשיהיה לי כסף. מה שכן, אני מקשיב ל-audiobook אחד או שנים בשבוע כבר שנים. אם הייתי קונה (או אוגר באופן אחר) את הספרים הללו בצורתם הפיזית, היו לנו עכשיו עוד איזה 500 ספרים לדחוף לאנשהו.

כשהתחלנו לסדר את הספרים על המדף, רציתי בהתחלה לסדר אותם בדקדקנות, כשספרי העיון מסודרים לפי נושא וספרי הסיפורת לפי ז'אנר וכותב. אבל מהר מאוד הבנתי שזה מסובך מדי, בעיקר כשאין לך מושג ברור על כמות הספרים שנכנסת לכל קטגוריה. אחר כך חשבתי לסדר אותם עיון לחוד וסיפורת לחוד, וכל קבוצה לסדר לפי גודל, אבל זה יצא מכוער ומעצבן. עכשיו אני שוקל לחזור לשיטה הישנה של פרפל – לסדר אותם על פי צבע הכריכה.

בכל אופן, מצאתי בהפתעה את הבחור הזה:

***  אמא, אני מפורסם! כתבו עלי ספר!!  ***

כנראה שאת המדבקה "ספר ב-1 ש"ח" גרדתי, או שזה לא העותק המקורי שהיה לי ביסודי.

מקדש יפנית –

פתאום הבנתי שזה פוסט אגרנות ועוד לא אמרתי מילה על האגרנית האמיתית בבית הזה – פרפל. לילדה יש בעיה. לא ברמה של ההורים שלה, שיום אחד וודאי יככבו בפרק של 'טובעים בחפצים', אבל עדיין בעיה. יש לה המון בגדים. המון. ואני מתכוון לקרטונים על גבי קרטונים של בגדים, שהיא מסתבר לא ממש צריכה, כי כבר 10 חודשים היא מסתדרת בלעדיהם. אבל זה לא רק בגדים. היא אוגרת גם צעיפים, שזה נשמע חמוד ולא מזיק, עד שאתה מבין כמה נפח צעיפים תופסים כשדוחסים אותם בעשרות לכל חלל ריק, וגם כל מיני קישוטיי בית מטופשים, כמו סלים ודליים ומה לא. בכל השנים שגרנו ביחד זה לא הפריע לי יותר מדי, כי תאכל'ס, כל עוד יש לי מעבר פנוי בין המחשב למטבח, אני מרוצה. אבל היתה נקודה אחת שבה כמעט נשברתי, וכמעט רבנו את הריב הראשון שלנו מאז 2005. וזה קרה, כמובן, ביום האחרון לשהותינו ביפן. היינו בשוק פשפשים בטוקיו, ופרפל חיפשה מתנות לשני האנשים האחרונים שעוד לא קנתה להם. מפה לשם, מצאנו את עצמנו עומדים מול שטיח פרוש, ועליו מגוון רחב מאוד של כוסות וספלים. פרפל אתרה שניים שמצאו חן בעיניה, ואני הלכתי לשאול מה המחיר. הבחור שהסתובב שם אמר לי שזה 10 ב-100. הנחתי שלא הבנתי כמו שצריך, אז שאלתי שוב, והוא הסביר לי בסבלנות ששמורה כנראה לזרים טיפשים במיוחד, שזה 10 ב-100. עכשיו, תבינו, 100 יין זה בערך 3.5 שקל. וזה יצר בעיה, כי כל אותו יום, וגם ביום שלפני, אכלתי סרטים מטורפים על זה שלא נצליח לדחוף את כל השטויות שקנינו למזוודות, וגם אם נצליח, נעבור את המשקל המותר. אז שאלתי את הבחור אם אפשר לקנות רק שני ספלים, וזה כמובן מאוד בלבל אותו, כי הוא הרי יפני. הוא חזר שוב שהמחיר הוא עבור 10 ספלים. הסברתי לו שוב, בשיא האיטיות, שאני צריך רק שניים. הוא התנצל ואמר שזה בלתי אפשרי, כי הוא יצטרך לקחת ממני מחיר מלא. אמרתי לו שממש לא אכפת לי, כי אני צריך רק שניים ואני מוכן לשלם על עשרה ולקחת רק שניים. היה לו קשה מאוד עם הקונספט הזה. בכל מקרה, לא אלאה אותכם יותר מדי, זו סיטואציה דיי טיפסות עבור מערבי מסכן ביפן. בסופו של דבר, אחרי הרבה מאמצים, סגרנו שאשלם 100 יין ואקח שני ספלים. קיבלתי החלטה אסטרטגית שאני לא הכי גאה בה, חזרתי לפרפל ואמרתי לה שהמחיר לשני הספלים שהיא רצתה הוא 100 יין, בלי לומר כלום על האפשרות לקחת 10 ספלים באותו מחיר. מסרנו את הספלים לבחור שעטף לנו אותם, שילמתי לו 100 יין והלכנו לדרכנו. חמש שניות אחרי זה קפץ עלינו יפני אחר, שלדעתי בכלל לא עבד שם, והתחיל לצעוק שמגיעים לנו עשרה ספלים, ושנחזור מייד וניקח את הכמות המגיעה לנו. אני חושב שאם היינו מנסים לגנוב ספלים בלי לשלם זה היה מרגיז אותו פחות. עכשיו, פרפל לא מדברת יפנית, אבל היא מבינה קצת, והיא בהחלט הבינה מה קרה, ולבושתי נאלצתי לחזור לשטיח ולחכות שפרפל תבחר עוד 8 ספלים. ועם כל ספל שהיא בחרה, הרגשתי את המזוודה שלנו הולכת ונקרעת מבפנים. אחרי זה היינו קצת מעוצבנים אחד על השניה. אני הרגשתי שהיא לא מתחשבת בלחץ שלי ובגדול מתנהגת כמו אגרנית פסיכוטית, והיא חשבה שאני סתם פלוץ נפוח. בסופו של דבר המזוודות נסגרו והיו בול על המשקל המותר, והסיבה שטרחתי בכלל לספר את זה היא שבדיעבד, יצאתי פארש. כי בעוד שפרפל אשמה בזה שגררנו איתנו 8 ספלים מיותרים, אני הבאתי איתי מיפן לא פחת מ-35 ספרוני מנגה, ארבעה מילונים וספר אחד על האדם הפרהיסטורי, שאני בקושי מסוגל לקרוא את הכותרת שלו. ואומנם זה מאוד מגניב כשיש ברשותך ספרוני מנגה, אבל בפועל, הרבה יותר קל לקרוא אותם במחשב, איפה שאפשר לעשות זום מטורף ואשכרה לראות את ההבדל בין 感 ו-惑.

*** זה נכון, יכולת הצילום הנוראית שלי חוצה שפות, תרבויות ומגדרים  ***

ולמי שצלחו והגיעו לסוף הפוסט הארוך והטרחני הזה, קבלו הצדעת הערכה מחברכם איגנציוס ג'יי ריילי.