לפני כמה ימים נתקלתי באתר הזה ובו 'אתגר כתיבה', לכתוב קטע המתחיל בשורה "ברגע שהרגשתי את זה, לא יכולתי להתעלם מזה". למען האמת, זה נראה לי אתגר קצת רופף מדי. קיוויתי למשהו כמו 'תאר את סצנת המוות של פו הדוב, על משחתת גרעינית'. אבל זה מה שהיה, וחשבתי לעצמי שזו הזדמנות טובה לנסות ולחזור לכתיבה כאל דבר שאני אשכרה עושה, לעומת דבר שאני רק מדבר על לעשות אותו. עברה שנה, בערך, מאז הפעם האחרונה שממש ישבתי וכתבתי סיפור, אז למה לא? 

מסתבר ששכחתי, בשנה הזו, שאין דבר יותר מרפה ידיים ושגורם לך לפקפק בעצמך יותר מאשר לשבת מול מחשב או דף ריק ולנסות לכתוב משהו. זה היה סבל, סבל בהתגלמותו. אבל אני שמח לבשר שהתגברתי עליו, ולקראת הסוף אפילו התחלתי להנות. הפרפקציוניסט שבי היה רוצה לחכות אם זה עוד יום או יומיים, לעבור שוב על הכל, לשכתב, לעשות את זה טוב יותר. אבל הפרפקציוניסט שבי הוא גם בדיוק החלק שבגללו אני יושב כבר 10 חודשים אצל ההורים שלי ולא עושה עם עצמי כלום.

אנשים שעובדים קשה וטוענים שהם פרפקציוניסטים משקרים לעצמם. הם סתם טרחנים. פרפקציוניסט אמיתי נמנע מכל מלאכה, כי הוא יודע שהוא אף פעם לא יוכל לעשות אותה טוב מספיק בשביל לחיות עם עצמו.

בכל אופן, התוצאה לפניכם. בסוף הקטע אוסיף עוד מספר מחשבות טרחניות בנוגע אליו.

אתגר כתיבה #1

ברגע שהרגשתי את זה, לא יכולתי להתעלם מזה. זה התחיל להבנות מבפנים, מהבטן, ולטפס למעלה דרך החזה ובמעלה הצוואר. חום וקור לחילופין. דפיקות לב מואצות. הידיים שלי נפתחו ונסגרו מעצמן, וזה היה הסימן הכי נורא. ידעתי שאני חייב להסתלק משם באותו הרגע, אחרת אני אעשה משהו שאסור.

וזה לא שרציתי להיות שם מלכתחילה. אמרתי לקייטלין שאני מרגיש שזה מוקדם לי מדי, שאני עוד לא מוכן להתמודד עם הרבה אנשים. אבל היא הביטה בי בעיניים החומות האלה שלה שאי-אפשר לעמוד בפניהן, והבטיחה לי שזה בסדר. שעשינו כברת דרך ארוכה ביחד ושלדעתה אני מוכן. ואם אני לא אסמוך על דעתה, על מי אסמוך? אז הסכמתי. התלבשתי יפה, עם עניבה חדשה שקניתי לכבוד המאורע, וקייטלין אספה אותי בג'יפ שלה.

זאת היתה הפעם הראשונה מזה שנים שהייתי בפאב, והייתי קצת בשוק בהתחלה. ולא שזה היה מקום ענק, סתם פאב שכונתי שאנשים הולכים לשתות בו קצת בירה אחרי יום עבודה ארוך. אבל בשבילי זה היה בעיקר רעש והמולה ויותר אנשים במקום אחד ממה שראיתי מאז הפעם ההיא, בסניף של הדואר, כשאיבדתי את העשתונות ועשיתי דברים שאסור. אבל קייטלין היתה שם להרגיע אותי בנגיעה קלה בכתף, וכשהבטתי לה לתוך העיניים הרגשתי שהלחץ מתחיל לשכוך. כל כך יפות, כל כך חומות. מי יכול לכעוס ולהשתגע כשהעיניים האלה מחבקות אותו. בכל זאת, הרגשתי קצת מגוחך עם הבגדים היפים והעניבה, אפילו שלא הייתי היחיד שענב אחת. זה פשוט הרגיש לי מוזר, קצת לא אני. בחיים לא התלבשתי ככה לפני שהכרתי את קייטלין, אבל היא הסבירה לי שכשאדם מתלבש יפה הוא מראה כבוד - כבוד לעצמו, כבוד לזולת וגם כבוד למקום שהוא נמצא בו. והעניבה היא הסמל לכבוד המשולש הזה. היא אפילו קנתה לי את העניבה הראשונה שלי, שהנחתי בארון בחרדת קודש מבלי להוציא אותה מהאריזה.

התיישבנו על הבר והזמנו שתיה. אני ביקשתי קולה, וראיתי מזווית העין את קייטלין מהנהנת באישור. מדי פעם מישהו בא ואמר לה שלום, ואני התחלתי להרגיש שהמועקה הפנימית מתחילה לאט לאט להשתחרר, וחשבתי כמה טיפשי היה מצידי לפקפק בקייטלין. בוודאי שהייתי מוכן, הרי קייטלין אמרה כך בעצמה. הרגשתי קצת רע שהטלתי דופי בשיקול דעתה המקצועי, וניסיתי לחשוב על דרכים לפצות אותה, כשלפתע התנדנד לעברינו הבן אדם האחרון שרציתי לראות - ג'ו שטרן.

ג'ו התעלם ממני כאילו שהייתי אוויר, וזה היה בסדר מצידי, אבל זה שהוא דיבר לא יפה אל קייטלין היה מאוד לא בסדר מבחינתי. הוא פשוט נעמד מולה והתחיל לשאול שאלות בלי לחכות לתשובה. מה קרה שאת מביאה את העבודה שלך לפה? נמאס לך להזדיין עם גברים אמיתיים, אז את עושה את זה עכשיו עם מוגבלים שכלית? כל כך כאב לך שזרקתי אותך שזה מה שאת מתנחמת איתו בלילות?

ניסיתי לשמור על קור רוח. זה היה ברור שג'ו היה שיכור לגמרי, ומהקצת שהכרתי אותו הוא היה בחור בסדר כשהיה פיכח. אבל הוא אהב לשתות, וקייטלין סיפרה לי בסוד שפעם אחת הוא שתה כל כך הרבה שהוא ניסה להרביץ לה, ובגלל זה היא כבר לא יוצאת איתו. כבר אז שהיא סיפרה לי את זה חשבתי שאם אפגוש שוב את ג'ו זה כנראה יגמר רע, וקיוויתי שזה לא יקרה לפני שאחלים לגמרי, או אם אפשר, אף פעם. אבל בלי כוונה מצאתי את עצמי יושב במרחק נגיעה ממנו, וכמה שהוא דיבר יותר ככה התחושה הזאת הלכה והתגברה. התחלתי לשמוע את הלב שלי כל כך חזק שכבר הפסקתי להבין מה ג'ו אומר. הידיים שלי, במקום להסגר ולהפתח ננעלו במצב סגור, כל כך חזק שזה התחיל לכאוב. מבלי לחשוב התחלתי לקום לעברו, אבל אז קלטתי את העיניים החומות של קייטלין מסתכלות בי, עמוק לתוך הנשמה, והבנתי שאני עומד לעשות משהו רע מאוד. בשארית כוחות השליטה העצמית שלי מלמלתי משהו על זה שאני צריך אוויר והלכתי משם. לא נראה לי שג'ו אפילו שם לב, הוא פשוט המשיך לדבר ולדבר. הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב עליו וחיפשתי את היציאה, אבל הדבר הראשון שראיתי היה המעבר לשירותים. מיהרתי לשם. ברגע שסגרתי את הדלת נצמדתי עם הגב לקיר ונשמתי עמוק. רציתי להכנס לאחד התאים, אבל פחדתי שזה יעשה לי התקף קלסטרופוביה. גם ככה משהו הפריע לי והרגשתי שאני נחנק. האויר לא נכנס פנימה. בידיים רועדות משכתי בכוח בעניבה, משכתי ומשכתי עד שהצלחתי להשתחרר ממנה, ואז סוף סוף יכולתי לנשום. ניסיתי להרגע, אבל זה לא עבד. הג'ו הזה, איך הוא מעז, לרמוז שמשהו קורה ביני לבין קייטלין? עזוב שקייטלין בחיים לא תתעניין בבחור כמוני בצורה כזאת, אבל לרמוז שהיא מתנהגת באופן לא אתי? קייטלין היא האדם הכי אתי בעולם. להטיל בה דופי זה פשע, זה כמו רצח. זה אפילו יותר גרוע מרצח.

אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם, שעון כנגד הקיר, מתנשף כמו כלב ביום שרבי ובוהה במשתנות. אולי הייתי נשאר שם עד שקייטלין היתה מתחילה לדאוג לי ובאה לחפש אחרי, אבל פתאום הדלת נפתחה ולא אחר מאשר ג'ו התנדנד פנימה. הוא לא הסתכל ימינה או שמאלה, פשוט ניגש ישר למשתנות ומבלי להבחין בי החל להאבק ברוכסן שלו. שמעתי אותו ממלמל שורה של דברים לא ברורים, אבל קלטתי כמה מילים: זונה, כוסית מפגרת, מוגבל שכלית, חרא-במקום-מוח. הוא התגבר בסוף על הרוכסן ונאנח בסיפוק, כשצליל השתן הפוגע במשתנה מלווה אותו בהרמוניה.

והנה זה שוב, התחושה הזאת שאי-אפשר להתעלם ממנה, שאי-אפשר להדחיק ואי-אפשר לשכוח. מין עקצוץ בידיים, חום שמתפשט מאחורי האוזניים ולחץ מתגבר בחזה. המשכתי לעשות תרגילי נשימה, מכניס מהאף ומוציא מהפה, כמו שקייטלין לימדה אותי. ג'ו אפילו לא שמע אותי, פשוט המשיך להשתין כאילו זו חובתו המוסרית להשקות את המדינה, ומדי פעם התלונן שוב על הכוסית המפגרת והפוסט-טראומה המהלכת שהיא הביאה איתה. נשמתי שוב. זכרונות מפגישות עם קייטלין צפו ועלו בזכרוני. בן אדם צריך לשלוט בעצמו ולא לאבד את העצבים סתם בגלל שטויות. צריך להיות מנומס, להתלבש יפה ולזכור שלכל מעשה יש תוצאה. וכשאדם עושה טעות, הוא צריך לקחת אחריות.

עוד נשימה עמוקה. מכניס מהאף, מוציא מהפה. זה מתחיל לעבוד? משהו הרגיש מוזר. מצד אחד הפסקתי לרעוד, אבל התחושה המפחידה לא נעלמה. להפך, היא הלכה והשתלטה עלי, הלכה והכילה אותי, עד שכל הקיום שלי התמקד בנשימה, בדפיקות הלב ובלחץ בחזה. בן אדם צריך לכבד את עצמו. בן אדם צריך לכבד את הזולת והסביבה. לא להסתובב שיכור ולצעוק גסויות על החברה שלו לשעבר, שהיא גם האישה הכי מדהימה בעולם. בן אדם צריך לקחת אחריות על מעשיו. האם ג'ו לוקח אחריות על מעשיו? האם אני מוכן לקחת אחריות על מה שאני עומד לעשות לו?

עצמתי את העיניים ולקחתי עוד נשימה אחת. האוויר נכנס מהאף והציף אותי. מילא אותי בחיים. הוצאתי אותו מהפה, ואיתו גם את שארית ההיסוס שעוד הרגשתי. פקחתי את עיניי ומצאתי שאני עומד ממש מאחורי ג'ו, והעניבה בידי. רגע אחרי זה היא כבר היתה כרוכה לו מסביב לצוואר ואני נצמדתי אליו בכל הכוח ומשכתי הכי חזק שרק יכולתי.

הוא נאבק, ניסה לתפוס את העניבה, לחבוט בי, למשוך לי בשיער. הסתחררנו מסביב לחדר, אני צמוד אליו מאחורה והוא עדיין משתין בעוצמה, הסילון של השתן שלו מתיז על הקירות, על השיש ועל המראה הגדולה. הורדתי את המשקל שלי אחורה והפלתי את שנינו לרצפה. כרכתי את הרגליים שלי מסביבו ומשכתי בעניבה עוד יותר חזק. הזרם של השתן נפסק בהדרגה כמו מזרקה שנגמרו לה המים, וקצת אחרי זה ג'ו הפסיק להאבק. לא הרפתי את הלחץ עד שהייתי בטוח שהוא מת לגמרי. אחרי זה גררתי אותו לתוך אחד התאים. הושבתי אותו על האסלה וסגרתי את הדלת. לרגע חשבתי להפשיל לו את המכנסיים, שזה יראה כאילו הוא דופק שם חרבון, אבל במחשבה שניה זה נראה לי אידיוטי. זה אולי ירוויח לי עוד עשר דקות, אבל זה לא שהתכוונתי לברוח למקסיקו. לא התכוונתי לברוח בכלל, רק רציתי הזדמנות להפרד מקייטלין כמו שצריך. בחנתי את עצמי במראה. השיער שלי היה פרוע, ומתחת לעין הימנית נמתחו להן שלוש שריטות מדממות. בנוסף הייתי רטוב למדי, קצת מזיעה ובעיקר מהשתן שהתגלגלתי בו. נראיתי זוועה, ופתאום הבנתי שאני עדיין מחזיק את העניבה ביד. גלגלתי אותה לכדור וזרקתי אותה מעל לדלת של תא השירותים. ג'ו יכול לקבל אותה, אם הוא רוצה. אולי זה יעזור לו לפתח כבוד לעצמו ולזולת בעולם הבא.

עשיתי כמה נסיונות פטתיים להחליק את השיער ולספוג את הדימום עם הנייר שמנגבים איתו ידיים. סידרתי קצת את החולצה ויצאתי מהשירותים. לשמחתי קייטלין עמדה ממש מול הדלת, כנראה שהיא באמת באה לחפש אותי, או שאולי היא הבינה שג'ו נכנס לשם אחרי וניחשה שזה ייגמר בצרות? מצטער קייטלין, לא רציתי לאכזב אותך ככה. סימנתי לה עם הראש שאנחנו חייבים להסתלק משם, והיא לא דרשה הסברים. תפסתי אותה ביד והשפלתי מבט כמה שיכולתי, כמעט מתנגש באנשים בזמן שקייטלין נגררת מאחורי. הפעם הצלחתי לאתר את היציאה ותוך כמה שניות היינו מוקפים באוויר הלילה הצונן. נכנסנו לג'יפ שלה והיא התחילה לנסוע. אמרתי - שיט, שכחתי לשלם. קייטלין נענעה בראשה ואמרה שהיא טיפלה בזה. רציתי לבכות מרוב הכרת תודה - קייטלין לא היתה עוזבת בלי לשלם. קייטלין לוקחת אחריות על עצמה, וגם עלי.

נסענו בשתיקה. קצת לפני שהגענו לבית שלי היא שאלה - איפה העניבה שלך? עניתי שמשהו קרה והייתי צריך לזרוק אותה. היא קיבלה את זה בלי לומר דבר בתשובה. שתי דקות אחרי זה היינו מול הבית שלי והיא עצרה את הג'יפ בצד. אתה נראה נורא, היא אמרה לי. עשית משהו שאסור. לא עניתי לה, רק הרגשתי איך הבושה עולה בי. זו הפעם האחרונה שאני רואה את קייטלין, ידעתי את זה. אם לא הלילה, אז כבר בבוקר אקבל ביקור מהמשטרה ואוזמן לשיחה ידידותית בתחנה. היא המשיכה - אתה זוכר מה דיברנו על טעויות? בטח שזכרתי - כשאדם עושה טעות הוא צריך לקבל עליה אחריות, עניתי. היא חייכה אלי, והעיניים החומות שלה עטפו אותי לרגע ברוך שידעתי שלא הגיע לי. ויש המשך, היא הזכירה לי בעדינות. לרגע נתקעתי, לא ידעתי מה לומר, ואז נזכרתי - לסלוח לעצמו. לקבל אחריות ואז לסלוח לעצמו. קייטלין הניחה עלי יד אחת, קלילה ומנחמת, ואמרה לי שהיא גאה בי על ההתקדמות שעשיתי מאז שהכרתי אותה. אני בטוחה שאתה יודע מה אתה צריך לעשות, היא אמרה, ואני יצאתי מהג'יפ שלה מסוחרר. אבל היא צדקה, כרגיל. באמת ידעתי.

נכנסתי הביתה והלכתי לחדר האמבטיה, עוצר בדרך רק כדי להוציא מהארון את העניבה שקייטלין נתנה לי במתנה, העניבה הראשונה שאי פעם היתה לי. פתחתי את הסולם הקטן שאני מחזיק בחדר האמבטיה לזמנים שצריך להחליף נורה וטיפסתי עליו. קשרתי את עניבת החנק כמיטב יכולתי והתפללתי שזה יחזיק, כי זאת תהיה פאדיחה נוראית אם השוטרים יבואו וימצאו אותי עם אגן שבור באמבטיה בוכה מכאבים. דחפתי את הראש דרך הלולאה, ומצאתי את עצמי מסתכל בי מתבונן בעצמי חזרה. פתאום הבחנתי שגם העיניים שלי הן די חומות.

אני סולח לך, אמרתי, ובעטתי את הסולם ממני והלאה.

סוף

יאי, כתבתי משהו. 

היתה לי סוג של פואנטה כשהתחלתי לכתוב את זה, יותר נכון, סוג של טוויסט או הגשמת הבטחה שלא באופן שהקורא אמור לצפות לו, אבל נראה לי שזה דיי הלך לאיבוד בסיפור. בצורתו הסופית הוא די חסר פואנטה, אבל אני יכול לחיות איתו. 

בחרתי שלא להשתמש במרכאות לציון דיבור, וכמה שאפשר לדחוף דיבור לתוך פסקאות קיימות. חשבתי שזה יקנה לסיפור איזו תחושה של בהילות דטרמניסטית, אבל בדיעבד זה סתם הפך אותו לקשה להבנה.

יש כמה שורות שסביר להניח שאם הייתי קורא אותם אצל מישהו אחר היו נורא מפריעות לי. נגיד, "נצמדתי אליו בכל הכוח ומשכתי הכי חזק שרק יכולתי". זה דיי אינפנטילי. אבל דחילאק, וואטאבר. החלטתי שאני משחרר, אז אני משחרר.

לבחור שנרצח קראתי ג'ו בתור בדיחה, כי זה כזה שם סתמי ומטומטם, והתכוונתי לשנות אותו בסוף. אבל הוא נשאר. סליחה אגב לכל הג'ו-אים שאולי קוראים פה. זה לא שזה שם מטומטם במקרה שלכם, זה שם מטומטם במקרה שלי, כי הוא מעיד על חוסר יכולת לחשוב על שמות שהם לא ג'ו.

אם זה מעניין מישהו, בזמן הכתיבה הקשבתי ל-Seventh Son of a Seventh Son ול-Powerslave של איירון מיידן. ואת השכתוב הסופי עשיתי בשקט. 

אגב, מישהו יודע איך לעשות פה First Line Indent?

נתתי לפרפל לקרוא והיא אמרה שזה נשמע פחות או יותר כמו כל סיפור אחר שאי פעם כתבתי, וגם תהתה בקול רם למה כל הסיפורים שלי תמיד נגמרים בזה שהגיבור או מתאבד או נשאר לבד ושונא את עצמו. מה שאומר שבסיפור הבא שאכתוב הגיבור דווקא יחיה באושר ועושר, אבל רק אחרי שהוא ירצח את החברה המעצבנת שלו, שלא יודעת להעריך את האומנות הנפלאה שהוא מביא לעולם.

פאק, יצא לי בהתחלה 'אוננות' במקום 'אומנות'. שייסה. סיימתי.