מערכת היחסים שלי עם פייסבוק היא כדלקמן: פעם בחודש אני מתחבר, מאשר את כל בקשות החברות שקיבלתי, קורא שניים-שלושה דברים בפיד, מגיע למסקנה שאם כבר לבזבז זמן אז למה לא להביא ביד, ומתנתק. ככה זה כבר שנים, וזה עבד לי ולזוקרברג פחות או יותר בסדר רוב הזמן. אבל לפעמים אני נופל על משהו שתופס לי את העין, וזה בדרך כלל נגמר ברע.

כבר דיברתי בפוסט קודם על הקנאה העזה שאני חש כלפי אנשי הייטק משופשפים. אז מסתבר שאני שומר גם מקום של כבוד ברשימת המקונאים לאקדמאים, בעיקר אלו שלמדו איתי בזמנו. ומי שחשפה אמת זו בפניי זו מישהי שהכרתי בתואר הראשון, שלצורך העניין תקרא עשתרות מעתה ועד דיראון עולם. ראיתי את השם שלה בפייס, לא התאפקתי והקלקתי. מסתבר שהבחורה סיימה לא מכבר דוקטורט, ועכשיו היא מרצה מבוקשת במספר מוסדות אקדמיים. ושלא תהיה טעות, אני בהחלט בעדה. אבל בו בזמן, זה הרגיש כאילו מישהו הביא לי אותה במסובבת ישר לבטן.

את עשתרות, כפי שציינתי, הכרתי בתואר הראשון. היא לא היתה יפייפיה מהממת, אבל לא יכולת שלא לשים לב אליה. בשבועות הראשונים של הסמסטר הראשון לא היה בינינו קשר. ואז, במקרה אקראי שאני כבר לא זוכר את פרטיו, מצאנו את עצמנו לומדים יחד לבוחן הראשון של חיינו הסטודנטיאלים (טוב, עקרונית אני באותו שלב כבר הייתי אחרי שנה א' כושלת בפקולטה אחרת, אבל זה לא קשור כרגע. תפסיקו להפריע, במטוטא. וזין על האקדמיה ללשון העברית, ד"א). ישבנו אצלה בחדר, פתחנו את הספרים, ואז זה קרה. כמו באגדות. מצאנו זה את זו. הבטתי בה, היא הביטה בי, ושנינו ראינו מולנו את שותף הלמידה האולטימטיבי. פשוט היה לנו קליק דידקטי שהמשיך להקליק עוד ועוד. מאותו הרגע ועד לסוף התואר, בכל קורס שלקחנו שנינו, למדנו ביחד, ובהצלחה רבה.

עם יד על הלב, היא לא היתה המבריקה מבינינו. *אני* הייתי המבריק מבינינו, אם איזשהו קורא 'מבריק' בפני בעצמו הצליח איכשהו שלא להבין את זה. כשלמדנו חומר חדש, אני תמיד הבנתי אותו ראשון והסברתי לה אותו. וזה היה מצויין בשבילי, כי אני תמיד מבין דברים טוב יותר אחרי שאני מסביר אותם לאחרים. וזה כנראה היה גם מצויין בשבילה, כי בכל המבחנים שעשינו, היא תמיד קיבלה ציון גבוה משלי. לא בהרבה. בכמה נקודות. הממוצע שלי בתואר היה 95 וקצת. שלה היה 98 ומשהו.

וזה לא היה המקרה הקלאסי שבו אני על תקן הגאון המטורף והמוזר והיא בתפקיד הנורמלית ה-well adjusted. הבחורה היתה דפקה לא קטנה, ואני אומר את זה עם כל החיבה שאני יכול לגייס, ורק לדפקות מסוג מאוד חינני. בחייה האישיים היא עשתה דברים שגרמו לי לחשוב שאולי אני ה-well adjusted מבינינו, לא בדיוק דבר של מה בכך עבורי. עוד דבר שהיא היתה עושה, והיה קורע אותי מצחוק, זה לקחת נושא שחפרנו עליו בטירוף ולהעלות אותו כשאלה בשיעור באופן ספונטני מזוייף עד כאב. משהו כמו "ונגיד ואני לוקחת, לא יודעת, נאמר... זברה, אנא ערף. שיהיה זברה. זה לא מפריך את הטענה שלך, במקרה?". וזה אחרי שלילה שלם התפלפלנו בנושא והגענו למסקנה ש'זברה' זו דוגמאת הנגד האולטימטיבית.

וככה חלפו להן שלוש שנות התואר, שנינו סיימנו בהצטיינות יתירה ופצחנו מייד בלימודי התואר השני. איש איש בתחום התמחותו. בשלב הזה הקשר שלי איתה די ניתק, במסגרת זה שכל הקשרים האנושיים שלי די ניתקו בתקופה ההיא. אני צללתי לתהומות הנשייה של יאוש, אימה ו-Master of Orion, והיא המשיכה לעשות חיל גם בתואר השני. בשנה שלאחר מכן עזבתי את מגדל השן האקדמי ונחתתי הישר לתוך הסחי האנושי של 'סביבה צעירה ודינאמית'. היא המשיכה לדוקטורט, ואני החלטתי לבזבז את שארית כספי על טיול אסקפיזם ביפן. היא סיימה דוקטורט ואני ישבתי אצל ההורים שלי וחיכיתי שילכו כבר לישון כדי שאוכל לעשות ביד בשקט. היא הפכה למרצה מבוקשת, וההישג הכי גדול שאני רשמתי לזכותי בתקופה האחרונה זה שהפוסט הקודם שלי זכה ל-50 תגובות. לפחות בנקודה הזו הראיתי לה מאיפה משתין הדג (רמז: מהזין הגדול והמקושקש שהוא שם לי על החיים).

וובכן, אני חושב שהנקודה ברורה. אני מקנא. מאוד. היתה תקופה שחשבתי שזה העתיד שלי - לעשות דוקטורט, להשיג קביעות, ללמד את אותו הקורס שלושים-ארבעים שנה רצוף ולשים זין על הסטודנטים שלי (בעיקר על הסטודנטיות, אלא שיודעות שאין להן סיכוי לעבור בלי ביקור חפוז בשעות הקבלה. היי, היי, מה אתם רוצים? תנו לבן אדם לפנטז בשקט על העתיד האבוד והדקדנטי שלו). אבל זה לא יצא לפועל. ועשתרות, כל הכבוד לה. היא עשתה את זה, ואני שמח בשבילה. אבל אני כל כך מקנא בה שהבייצים שלי הכחילו.

ופה אולי גם הזמן לציין שאת מה שהיא השיגה היא השיגה בזכות ולא בחסד. היא היתה עקשנית כמו קרנף עיוור וממוקדת מטרה כמו מרמיטה בחלום של ליל קיץ. היא לרגע, בכל שנותיה כסטודנטית, מאסטרנטית ודוקטורנטית, לא לקחה חופש מהיותה הדברים הללו. ועל כן מגיע לה ברכת מזל טוב והרבה שאפו, מה שזה לא יהיה. אבל זה לא הבלוג שלה, זה הבלוג שלי, ולכן אני שואל: ומה איתי, לעזאזל!? למה לי אין תואר שמכריז קבל עם ועדה שאני אדם חכם שיש להקשיב למוצא פיו בכובד ראש ובקשב רב? זה פשוט לא הוגן. הייתי מסתפק אפילו בשלט ניאון מרחף מעל ראשי שאומר "זהירות, אדם חכם. נא לא להפריע", שהיה מאפשר לי ללכת סוף סוף למכולת בלי שכל חולאי ונדכאי העולם יציקו לי, כמו שקרה לי שבוע שעבר:

אני: (עומד במעבר של הלחם, מחפש את הסוג שאנחנו קונים לסבתא)

אישה שמנה מאוד: "אה, חמודי, זוז קצת, תן לעבור... אני לא כזאת רזה, כמו שאתה רואה".

אני: (נצמד לקיר ונותן לה לעבור)

אישה שמנה מאוד: (עוברת במהירות על כל הסחורה) "נו, מה זה פה... הכל כאן שרוף, היה להם חמסין במאפיה או מה?"

אני: (מרים באקראי כיכר לחם ובוהה בה באינטסיביות, עד חלוף זעם) 

אישה שמנה מאוד: "נו, בוא נראה מה יש פה... אתה צריך לחפש כזה שהוא לבן מהצדדים. מהצדדים, אתה מבין? זה הסוד".

אני: (נשבר) "אה, וו...וואלה?"

אישה שמנה מאוד: "כן מותק, תראה לי רגע מה יש לך ביד, אולי תתן לי את הלחם הזה?"

באותו רגע הופיעה פרפל וסיפקה לי אמתלה להמלט משם. רציתי לרדת על הברכיים ולנשק לה את הכפכפים, אבל לא עשיתי את זה. היא הבהירה לי בעבר שהתנהגות כזו בפרהסיה מביכה אותה, אז הפסקתי.

יא ראבקום, מה כבר ביקשתי? להיות אהוב ונערץ? שכל הנשים בעולם ירצו לשכב איתי (ויספרו לי על זה)? שכולם ידעו כמה שאני חכם מוצלח נדיב ועניו? אין צדק בעולם. אין. וגם אין עוד מלבדו. דיברתי עם לבדו, הם מוסרים שנגמר.

טוב, הצלחתי להגעיל אפילו את עצמי עם הילדותיות המפונקת שלי. בתקווה שעכשיו כשפלטתי את זה החוצא והתפעלתי מהאיכסה שיצאה ממני, זה יעבור עד הבוקר (בוקר, אגב, זה מתי שמתעוררים. גם אם זה טכנית אחר הצהריים).

נ.ב 

יצאתי לצפות בליקוי הירח ודרכתי על חרשופית, יחף. עכשיו בכל צעד שאני עושה הרגל שלי נדבקת למרצפות. יאכס.

וגם הליקוי היה די מעאפן.