היה לי היום עוד ראיון עבודה למקום שלא רציתי להתקבל אליו. אבל הלכתי, כי אני רוצה להתרגל לדחיה. הבעיה היא שהחולירעות לא משתפים פעולה, ומתעקשים לקבל אותי לכל מקום שאני פונה אליו. מה לעזאזל לא בסדר עם העולם, לאף אחד כבר אין יותר סטנדרטים?!

בדרך לשם חשבתי הרבה על איווט. קצת חקרתי בעניין, וממה שהבנתי הקטליסט להתאבדות שלה היה בעיקר כלכלי. נכון, היא סבלה מדיכאון ובדידות, אבל איתם היא הצליחה לחיות במשך שנים. מה שנוסף לתרכובת לאחרונה, והפך אותה לנפיצה, היתה העובדה שהיא שקעה בחובות. פיטרו אותה מהעבודה והיא לא הצליחה למצוא אחרת. בעצם, אני לא בטוח שהיא הגיעה לשלב של לנסות. אולי היא לא הצליחה להביא את עצמה לכדי חיפוש אחר עבודה חדשה. אני יכול להבין את זה, זה היה המצב שלי בשנה האחרונה. אז היא ישבה בבית והחובות תפחו, והיאוש הפך למצמית והחרדה לקיומית. בבלוג שלה היא מציינת את המספר 25 אלף. כשאתה מובטל וחסר את היכולת למצוא עבודה בעיניי עצמך, זה יכול להיות באותה מידה 25 מליון. זה לא סכום שאפשר להכיל איתו.

אז נסעתי לרמת גן וחשבתי על איווט והזעתי כמו גרוזיני. כתמי זיעה גדולים התפשטו לי מתחת לחזה. בדרך כלל אני דוחף נייר מטבח מתחת לחולצה לנסיעות האלה, אבל הפעם שכחתי. חשבתי לעצמי שאני ואיווט לא שונים מאוד זה מזו, לי פשוט היה יותר מזל בחיים. אף פעם לא הייתי אובדני - זה די מדהים איזה רצון לחיות יש לי, בהתחשב בחוסר הרצון המופגן שלי לעשות איתם משהו - ותמיד היתה לי משפחה תומכת. אולי אפילו יותר מדי תומכת. הפוץ השמן אמר לי פעם שה'טרגדיה' שלי היא שההורים שלי מעולם לא התנו את אהבתם אלי. הם אף פעם לא גרמו לי להרגיש שאני צריך להרוויח את מקומי בעולם. אף פעם לא אתגרו אותי, לא נזפו בי ולא הכריחו אותי לבחור בין התבגרות לבין אי-קבלה. זה קצת מוזר, לבוא בטענות להורים שלך על זה שלא הצליפו בך בחגורה ולא קראו לך עצלן וכישלון בפניך. אבל יש בזה משהו. אסטרגיית גידול הילדים של הורי היתה להשליך עלינו כמה שיותר אהבה, לקוות שחלק מזה יתפוס, ולהשאיר אותנו לבד שנבין בעצמנו מה צריך לעשות עם זה. התוצאות היו פחות מאופטימליות. 

הגעתי למקום, שילמתי 20 שקל על חניה (ירדה לי דמעת דם או שתיים) וחיפשתי את המשרד. בסוף מצאתי, זה היה מקום חדש ונוצץ, די מרשים האמת. ישבתי עם מישהי לראיון קבלה. העבודה עצמה היא להיות מוקדן טלפוני, לא משהו שאני מעוניין בו. אבל הדרישה היתה לדוברי אנגלית, אז חשבתי שזו הזדמנות טובה לברר עם האנגלית שלי היא all that. התוצאה היתה inconclusive, כי מהר מאוד התברר לי שהאנגלית שלי, תהיה רמתה אשר תהיה, הינה טובה שנות אור מהאנגלית של זו שבחנה אותי. נו טוב. היא הסבירה לי על העבודה, מה עושים, איך עובדות המשמרות. ציינה גם שבמשמרות סוף שבוע מרוויחים 150%, שזה יוצא 75 שקל לשעה.

רגע.

העולם עצר לשניה, בזמן שאוגר חולה כלבת ניסה נואשות, בכוחותיו האחרונים, לסובב את גלגלי המוח שלי. מתוך מעמקי הצרבלום, הגיחה התשובה. אם 150% זה 75 ש"ח, אז השכר הבסיסי הוא 50. שקל. לשעה. בשביל לענות לטלפונים. וזה ממש, ממש לא אותו הזבל הרגיל של לקוחות כועסים שדורשים לדבר עם המנהל ומוכנים לבוא ולירות בי, כי אני הגוף הגשמי של החברה שמזיינת אותם כבר 20 שנה. מדובר באנשים שמתקשרים כדי להזמין שירות חד-פעמי, וכל מה שצריך לעשות זה להגיד להם מה העלות ולקחת פרטי כרטיס אשראי. הם אפילו לא חוזרים אליך להתלונן. אם יש להם תלונות הם עוברים למישהו אחר, שזו העבודה שלו. והבן זונה המסכן הזה, אשכרה משלמים לו פחות.

מה אומר ומה אגיד. יצאתי משם מתנדנד כשיכור עם סמלי דולר בעיניים. אפילו הספקתי להוציא את האוטו מהחניה שתי דקות לפני שנדרשתי לשלם עוד חמישה שקלים. הייתי כסומא בעלטה, על אף האור המסנוור של אחר הצהריים. בדרך הביתה שוב חשבתי על איווט. חשבתי גם על עצמי. אני כל כך רוצה כסף. ולא בשביל דברי מותרות, חס וחלילה. זה אומנם יהיה מאוד נחמד אם יפשירו לי את כרטיס האשראי ואוכל להזמין ספרים ב-audible מדי פעם, ואני גם יותר מאשמח לתקן סוף סוף את המזגן באוטו אחרי שהוא לא עבד כל הקיץ, אבל אני בעיקר רוצה להרגיש שאני לא עלוקה שמוצצת את לשד החיים מההורים הזקנים שלי. וזה נורא קשה לא להרגיש ככה כשזה מה שאני עושה בפועל. אז נכון, זה אומר לענות לטלפונים, וזה משהו שהחלטתי לא לעשות יותר, אבל כשהחלטתי את זה לא היה לי מושג שיש מישהו שאשכרה מוכן לשלם לי 50 שקל לשעה, ו-75 בסוף שבוע. וזה לא שאני צריך לעבוד שם שנתיים, בתאכל'ס תספיק לי חצי שנה כדי לסגור מה שאני חייב לבנק, להחזיר להורים על ההוצאות היותר חריגות בשנה האחרונה וגם לשלם על לימודי ההסמכה שאני עומד להתחיל בחודש הבא. ועדיין יישאר לי קצת בצד.  

קצת לפני שהגעתי הביתה, החלון בצד שליד הנהג, שכבר חצי שנה לא נפתח, נפתח. ועכשיו אי אפשר לסגור אותו. נו טוב, כשאין מזגן עדיף חלון שאי אפשר לסגור מכזה שאי אפשר לפתוח.

כשהגעתי הביתה מצאתי את הורי במטבח. סיפרתי להם על מכרה הזהב המדהים שנפלתי לתוכו (כן, ברור לי שיש הרבה אנשים שבשבילם 50 שקל בשעה (ו-75 בסופ"ש) זה לא כזה להיט, אבל מדהים כמה הפרספקטיבה יכולה להשתנות אחרי כמה חודשים שאין לך איך למשוך מזומן ואתה מבלה את זמנך בלסנן שיחות מהבנק), ולהפתעתי הם התלהבו פחות. אמא שלי ציינה, ובצדק, שהעבודה הזאת לא ממש משתלבת עם תוכנית העל שלי להגיע ליפן בעוד שנה-שנתיים. במילים שלה, חוץ מלהכניס לי כסף, העבודה הזאת לא תקדם אותי בשיט (טוב, 'שיט' זאת דווקא מילה שלי). היא אמרה גם שמה שאני צריך להתרכז בו כרגע זה לימודי ההסמכה ומציאת עבודה בתחום שאני מתעתד לעסוק בו בהמשך. היא גם הוסיפה וציינה שעדיף שלא אעמיס על עצמי יותר מדי, כי יש לי נטייה לשרוף את עצמי, ואז לברוח מהעולם ולהסתתר באיגלו (וזאת כבר מילה של הפוץ השמן) לכמה שנים.

חשבתי על זה, ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שהיא צודקת. זה טוב לדעת שיש לי את האופציה לעבוד שם, אבל זה לא מה שאני רוצה לעשות. ולמרות שאני אומר לעצמי כל הזמן שאין לי את הפריבילגיה לעשות דברים שאני רוצה, האמת היא שיש לי. וגם זה שוני מהותי ביני לבין איווט. אם אני עוצם את העיניים ונושם עמוק, אני יכול לראות דרך שבה אני גם אוכל לקיים את עצמי וגם לא ארגיש שהנפש שלי קמלה מבפנים. זה לא עניין רכוב על אופנועו, כבר חשבתי פעם שיש דרך כזו (קראו לה אקדמיה) ובסוף התברר לי שהיא לא בשבילי. אבל עכשיו כשמצאתי דרך חדשה, אני חייב את זה לעצמי לנסות ולצעוד בה. מקסימום, אם גם היא תתברר כדרך ללא מוצא, אני תמיד אוכל למות מבפנים אחר כך. ומנחם לדעת שאני אוכל לעשות את זה במחיר המפתיע של 50 שקל לשעה, ו-75 בסופי שבוע.

היו לי עוד דברים להגיד על איווט, אבל נראה לי שזה מקום טוב לסיים בו.