אתמול בצהריים נתקפתי נוסטלגיה ונכנסתי לבלוג ישן שניהלתי. מצאתי שם תגובה ממישהי שלא חשבתי עליה כבר כמה זמן, ונכנסתי לבלוג שלה לראות מה שלומה. הפוסטים האחרונים היו מלפני כמה חודשים. בלפני אחרון היא ציינה כמה שהיא בודדה (מוטיב חוזר ומרכזי בכתיבה שלה), ואף ציינה שהיא שלחה הודעה ל'נער שעשועים מהעבר' שסינן אותה, וההפסד היה שלו, כי היתה מעוניינת רק בזין שלו.

אני צריך להוסיף יותר פרטים על הקשר שלנו. את בלוגרית הזו, שנקרא לה איווט לצורך העניין, פגשתי בישרא מתישהו בתחילת שנות האלפיים. היא סקרנה אותי, מצד אחד, ועלתה לי על העצבים מהשני. מהצד המעניין, היא היתה צינית ומשעשעת, והיו ניצוצות של גאונות בכתיבה שלה. מהצד המעאפן, היא לא הפסיקה לדבר על כמה שרע לה, כמה שהיא בודדה וכמה שהיא רוצה למות. וגם היו לה מלא שגיאות כתיב. אה, והיא גם היתה צומי, ממש. במילים אחרות, פסיכית טיפוסית, מהסוג שנדבק אלי בלי סוף.

עברו שנים. הפסקתי לקרוא בבלוג שלה מרוב שחזר על עצמו. היינו מדברים במסנג'ר, כששעמם לי. אפילו נפגשנו כמה פעמים. היא היתה חמודה, בסך הכל, אבל - כמו שכבר ציינתי - פסיכית. החיים שלה היו מפוזרים סביבה בערימה והיא לא ידעה מאיפה להתחיל למיין אותם. ובתור מישהו שהיתה לו ערימה של חיים משלו בבית, לא התלהבתי יותר מדי מהרעיון של להפוך מעורב בערימות של אחרים. בסך הכל חיבבתי אותה, אבל היא בעיקר העיקה עלי. עם זאת, הדבר שהכי משך אותי בה היתה העובדה שהיא לא רצתה לשכב איתי.

אין בעיניי דבר מושך יותר ממישהי שלא רוצה לשכב איתי. זה מוציא ממני את המיטב - שרמנטיות מתפרצת, אדיבות קוסמת, גילויי התעניינות אותנטיים. בקיצור, זה הופך אותי לגבר. אבל ברגע שהלא-מעוניינת מראה סימנים שהיא אולי בכל זאת מעוניינת, אני חוזר להיות ספוג. הרבה יותר ממה שאני מעוניין לזיין בנות, אני מעוניין לדעת שהן רוצות להזדיין איתי. וכשאני כבר יודע, אז העבודה הטרחנית של להוציא את זה מן הכוח אל הפועל נראית לי לרוב טורדנית ומגוכחת מדי. כאילו, להתפשט? קצת מביך. שיגעו בי? אני לא אוהב. לנענע את האגן קדימה ואחורה? הצחקתם אותי, למי יש כוח? לא לי, זה בטוח.

אבל איווט היתה שונה. היא היתה אדם בודד מאוד, ורצתה חבר יותר מהכל. בדרך כלל, במצבים כאלה, המודוס אופרנדי שלי הוא להפוך להיות הבויפרנד מטריאל מהאגדות, ואז, אחרי שוידאתי רצון לשכב איתי, להמלט כל עוד נפשי בי. אבל איתה, לא יכולתי. כי איתה, לזייף התעניינות אותנטית בחייה אמר לנבור עמוק בתוך ערימת החיים שלה, וזה היה פשוט יותר מדי בשבילי. לא רציתי להכנס לשם. רציתי להכנס לשם עוד פחות ממה שרציתי שהיא תרצה שאני אכנס אליה. אז לא עשיתי את זה. הייתי על הסף. פעם בכמה חודשים הייתי מביע חצי התעניינות כדי לצאת ידי חובה, היא היתה מפגינה נכונות לרצות לשכב איתי במידה ואראה יותר מחוייבות להבעת התעניינות, ואני הייתי נרתע. וזה נמשך. ונמשך. עד שפעם אחת בנוהל הקבוע, הרגשתי שאני מגזים. שאני הולך רחוק מדי. שזה לא הוגן כלפיה. גם ככה החיים שלה בזבל, אז בשביל מה היא צריכה גם אנשים זבל שרק יעלו את מפלס הזבל הכללי. החלטתי לשים לזה קץ. הגעתי למסקנה שיהיה לה טוב יותר בחיים בלעדי. אז חתכתי. כתבתי לה בפייסבוק שאני בקשר רציני ושאני מעדיף לא להיות איתה יותר בקשר.

באופן משעשע למדי, זה היה נכון. זה היה נכון כבר שנים, למעשה - מעולם לא סיפרתי לה על פרפל, וזה למרות שהכרתי את שתיהן בערך באותו הזמן, ושנתיים-שלוש לאחר מכן התמסדתי איתה, באופן לא ממוסד שכזה.

חצי שנה לאחר מכן קיבלתי מאיווט הודעה בפייסבוק, "אתה עדיין איתה?". עניתי "כן", ובזה זה נגמר.

כמעט שנה לאחר מכן קיבלתי שוב את אותה ההודעה. למעשה, זאת היתה פרפל שקיבלה אותה, כי השארתי את הפייסבוק פתוח בזמן שהיא היתה על המחשב. פרפל ענתה לה בדיפלומטיות ש-"הוא עדיין איתי, אבל תנסי שוב בעוד כמה שנים אם הוא לא יהיה שמן ומקריח מדי". איווט השיבה "חחחחח, גדול, אז אולי גם לי יש סיכוי".

וזהו. יותר לא שמעתי ממנה. גם לא ממש חשבתי עליה. כשכבר כן חשבתי, הרגשתי שסוף סוף, פעם אחת בחיים שלי עשיתי את המעשה הבוגר והמתבקש. הרגשתי אפילו משהו שבנסיבות אחרות (קריא: לו הייתי אדם שמסוגל לחוש גאווה עצמית) אפשר היה לקרוא לו גאווה עצמית.

עברו שנתיים, ואתמול נכנסתי לבלוג שלה וראיתי את הפוסט אודות נער השעשועים מהעבר, ובאופן טבעי תהיתי אם הכוונה אלי. תהיתי גם אם זה אומר שהיא סוף סוף החליטה שהיא רוצה לשכב איתי, ועכשיו אני אוכל בראש שקט להגיד לה שאני לא ממש בקטע, סורי, אבל ספרי מה קורה איתך, כי מזמן לא דיברנו. נכנסתי להסטוריית השיחות שלו בפייסבוק, אבל לא היתה שם שום הודעה ממנה ממאי, שום הודעה מאז השיחה שלה עם פרפל לפני יותר משנתיים. טוב, אז אני לא נער השעשועים עם האיבר הנחשק. לא נורא. ידעתי שאני לא הגברבר היחיד שהיא לא רצתה לשכב איתו. הבלוג שלה מלא בהם. גם לא הייתי החולירע המנוולת שבחבורה. סתם אחד מני רבים, כנראה. משכבתי בכתפיים ונכנסתי לעמוד שלה בפייסבוק.

לקח לי קצת זמן להבין מה אני רואה. הרבה הודעות געגועים ותמונות שלה שאנשים פרסמו. חשבתי לרגע שהיא טסה לחו"ל, או משהו, אבל לא. היתה נימה הרבה יותר סופנית בהודעות כמו "איווט אהובה שלי, אני לא מאמינה שלא אראה אותך יותר". גללתי למטה. ועוד למטה. עד שמצאתי את ההודעה על זמן הלוויה ומיקום השבעה. ואז הרגשתי... מוזר.

ישנם שלבים סדורים בהתמודדות עם אובדן. אני בחרתי לדלג על הכחשה וכעס ולנחות ישר בהתמקחות. הרגשתי אחריות מסוימת, יכולתי הרי למנוע את ההתאבדות שלה, אם רק הייתי פחות חלאת אדם ויותר בן אדם שאשכרה אכפת לו מהזולת. אם לא הייתי קוטע אותה באחת מחיי, אם הייתי משאיר לה איזה צוהר צר לזחול דרכו, אולי היא היתה שולחת לי הודעה ביום שלפני. ואז הייתי מציל אותה מעצמה והיינו יושבים ביחד בדירה המטונפת שלה וממיינים את ערימת החיים שלה למגירות קטנות מקושטות בריח של סבון. 

שקעתי בזה. ביליתי כמה שעות בלקרוא את הבלוג שלה מהתחלה (היא מחקה את שלושת השנים הראשונות, אבל עדיין נשארו הרבה). באיזשהו שלב אבא ירד לאכול ארוחה מפסקת, וכשהוא ראה אותי יושב במחשב הוא שאל אם אני מתכוון לצום. אני לא יודע למה הוא שואל אותי את זה כל שנה, בהתחשב בזה שמעולם לא צמתי, וגם את הצום השנתי שלו אני לא ממש מבין בהתחשב באפיקוריזם הבוטה שלו, אבל באותו הרגע משהו התחבר לי בפנים. פתאום זה נראה לי מאוד הגיוני - אני אצום ואקרא את הבלוג שלה. לא בגלל שאני מייחס לזה איזשהי חשיבות, להפך - זו תהיה מחווה כל כך טיפשית, כל כך אידיוטית וריקה מתוכן, שזה משהו שאני, ובתקווה גם היא, יכולים להעריך.

וכך צמתי לראשונה בחיי. האמת? מאכזב. חשבתי שאסבול ושזה יהיה קשה. בפועל, חוץ מתחושת רעב דיי עמומה לא הרגשתי שום דבר. אם כבר סבלתי ממשהו, זה מלקרוא את הבלוג שלה, שחוץ מהיותו רפטטיבי גם חונן בקשת צבעים שממש הורסת את העיניים ומקשה על הקריאה. ולמרות כל השעות שישבתי עליו, אני עדיין לא בחצי אפילו.  

אבל כן יצא לי מזה משהו. תוך כדי קריאה התחלתי להבין כמה דברים. ראשית, איווט רצתה למות. היא ממש, ממש רצתה למות. זה כל מה שהיא דיברה עליו. היא היתה בודדה ומיואשת וזה לא משנה כמה אנשים קרקרו סביבה וכמה דברים הסתדרו לה בחיים, היא היתה בודדה מבפנים והיא סבלה. והיא ניסתה להתאבד לפחות שלוש פעמים שאני יודע עליהן. איכשהו, בזמנו, זה לא עשה עלי יותר מדי רושם. תמיד הנחתי שהיא כבר יצאה מזה, או שהיא סתם עושה את זה בשביל הצומי אבל בלי יותר מדי מאמץ אמיתי להצליח. אבל עכשיו אני מבין שהיא פשוט הגיעה לעולם עם תאריך תפוגה. שנית, נגיד שהיא היתה מתקשרת אלי לפני, ונגיד שלא הייתי מסנן אותה, ונגיד (וזה כבר ממש תיאורטי) שהייתי מוצא את המילים לשכנע אותה לא לקפוץ (אני לא יודע איך היא התאבדה, אבל לא נראה לי שהיא קפצה לשום מקום. כדורים מאז ומעולם היו הקטע שלה). מה אז? עוד כמה שבועות, או במקרה הטוב חודשים, עד לניסיון הבא? והאם זה בכלל זמן שהיה שווה לה בשבילו להשאר בחיים? בסופו של דבר, הכרתי בכך שזו היתה זכותה המלאה להתאבד. זכותו של כל אדם לסיים את חייו מתי שמתחשק לו, ורק צריך להגיד לו תודה שהוא לא מנצל את ההזדמנות הזו לקחת כמה שיותר חלירעות יחד איתו. 

וככה דילגתי לי בקלילות מעל שלב הדיכאון וסיימתי את התהליך בהשלמה. אבל זה לא אומר שאני סבבה עם זה, כי אני לא. קשה לי לקבל את זה שהיא מתה, אני כועס עליה שלא דיברה איתי ועל עצמי שלא הייתי מישהו ששווה לדבר איתו, אני מצטער שלא עשיתי את מה שצריך כדי להציל אותה ואני מבואס שזה העולם שאנחנו חיים בו. אבל חוץ מזה, השלמה.

ולבסוף, עוד נקודה אחת שאני רוצה להתייחס אליה. רפטטיבי ככל שיהיה, הבלוג של איווט הוא קורפוס ספרותי מכובד. לא יצירת פאר, אבל גם לא משהו שאני יכול להתעלם מקיומו. היא אומנם לא טרחה אף פעם להגהות פוסט, אבל היא עדיין, במובן מסויים, סופרת. סופרת אוטוביוגרפית עם חומר לא הכי מרתק לעבוד איתו, אולי, אבל בכל זאת סופרת, סוג של. ועכשיו היא מתה. והטקסט נשאר. אני רוצה להדפיס אותו, לכרוך יפה ולשים לה על הקבר. אני לא חושב שזה ישמח אותה במיוחד, אבל זה ישמח אותי, ואני עדיין בחיים, אז הצרכים שלי קודמים.

כבר אמרתי בפוסט אחר שלדעתי סופרים צריכים לחיות לנצח. מגיע להם. אבל הנה סופרת (סוג של) שבוחרת להמרות את פי ולמות, דווקא. ומעבר לכל הבלבלות הרגשיות שיש לי כתגובה לזה שמישהי שהכרתי מתה, זה מציק לי שוב באותה נקודה כואבת של 'זה לא הוגן'. אני לא רוצה למות. ואני רוצה להיות סופר. אבל אם גם סופרים מתים, בשביל מה לחיות. ואם גם בלוגרים מתים, אז בשביל מה לטרוח.

אז זהו. תם ונשלם הצום הראשון שלי כהלכתו. זה היה כל כך קל שזה ממש מגוכח. לדעתי, אם אנשים רוצים להראות איזשהי דבקות בשם, שיצומו שלושה ימים לפחות, אחרת הם סתם מרמים את עצמם. יותר מבדרך כלל, ס'תומרת.