אני אוהב קינואה. זורקים את זה לסיר עם קצת מים ותוך זמן קצר זה מוכן. את הקינואה המבושלת אני מוסיף לסלט או קטניות, או טוחן אותה סתם ככה מהסיר.

אוקי, ואחרי ששילמתי מס שפתיים לכותרת, אפשר לעבור הלאה לנושא האמיתי של הפוסט הזה: קנאה.

שמתי לב שאני מקנא באנשים שעובדים בהייטק. אני מרגיש שזה חוסר צדק משווע, שבעוד שאני כל כך חכם וכשרוני ורב תחומי, הם אלה שמרוויחים הרבה כסף וזוכים למבטים מעריצים בכל אשר ילכו. כי לעבוד בהייטק זה סוג של גושפנקא לכך שאתה חכם. או לפחות, זו הסטיגמה. ואני לא מבין איך זה שאני, אם כל החוכמה האינסופית שלי, מבלה את חיי בתחתית של הג'ורה, ואילו הם מתלוננים בחוצפה על התנאים במקום העבודה שלהם; החדר כושר הצמוד לא כזה מאובזר, הג'קוזי המשרדי תקוע על טורבו, שף הסושי הפרטי של החברה הוא בכלל תאילנדי. חולדפקות חסרות בושה.

תקשיבו, אני לא בא לטעון שאני הבן אדם הכי חכם בעולם. יש בהחלט חכמים ממני. אם הייתי צריך למקם את עצמי על סקאלת החוכמה, הייתי אומר שאני באחוזון ה-92. לא הכי חכם, אבל הרוב הגדול של האוכלוסיה נמצא הרחק הרחק למטה. אז למה אני לא עובד בעבודה מגניבה שבה כל מה שאני צריך לעשות זה לכתוב קוד, לטחון סושי ולשבת בג'קוזי. לחדר כושר לא הייתי הולך, אני מודה, אבל בכל זאת היה נחמד לו היתה לי האופציה.

וזה לא שאין לי טאץ' למחשבים, להפך. אני מסתדר עם מחשבים הרבה יותר טוב ממה שאני מסתדר עם בני אדם. אני מבין איך הם עובדים, אני יודע לתקן אותם אם צריך. אפילו בתכנות הייתי אלוף עולם במשקל כבד באוניברסיטה. למדתי C וגם JAVA, ובשניהם הרגשתי שהקורס לא טרם לי שום דבר שלא ידעתי קודם, או במקרה של JAVA, שלא יכולתי להבין לבד אם הייתי רוצה. ועכשיו כשאני חושב על זה, עוד בבית ספר יסודי למדתי לגמרי לבד איך לעשות דברים ממש מגניבים בבייסיק. אח, בייסיק. אפילו לא Qbasic, סתם בייסיק מג'ייף.

ועוד יותר מזה, אני לא איזה זומבי אפור נשמה שלא יודע שום דבר מהחיים שלו חוץ מלתקתק שורות קוד. הכרתי הרבה כאלה, ואני הרבה יותר מוצלח מהם. אני משכיל, יש לי ידע כללי רחב ביותר, אני מתמצא בשיח הספרותי העכשווי ואני יודע גם היסטוריה. אני איש שיחה מרתק, כל עוד השיחה היא במייל ולא פנים מול פנים. אז למה הם זוכים לכל התהילה והסיפוק, ואני תקוע פה בחושך עם סיר מלא קינואה.

אז כן, אני אכול קנאה, וכל פעם שאני שומע על מישהו שלא נמצא באותם 8% שמעלי שעובד בהייטק, חלק מת ממני הופך לעוד יותר מת. כי זה לא הוגן. וגם לא פייר. וגם לא פיירי.

...ועם כל זאת, ברגעים של חולשה וכנות עצמית, אני נאלץ להודות בכמה דברים. ראשית, בדומה לאותו אדם שכל החיים מתפלל לאלוהים לזכות בלוטו, עד שאלוהים יום אחד מביא לו ראסיה וצועק עליו "אז למה שלא תקנה כבר כרטיס?!", אף פעם לא ניסיתי, בעצם, להתקבל לעבודה בתחום ההייטק. תמיד הנחתי מראש שלא ירצו אותי, כי מי לעזאזל ירצה ספוג בצורת בן אדם. אולי כן יקבלו אותי, אפילו עם תואר במדעיי הג'אראס, אבל זה מביא אותי לווידוי השני: כמה כישורים דיגיטליים שלא יהיו לי, זה לא משנה את העובדה שמקום עבודה דורש גם, ובעיקר, כישורים אחרים, שאין לי. יכולת עבודה בצוות, למשל, או אפילו היכולת הפחותה של לסבול אנשים אחרים. אסרטיביות, במקום ההידרסות האסקופתית הרגילה שלי. יכולת ביצוע, בעוד שאני חזק יותר בתחום הפקפוק העצמי וההתקעות. וכמובן, אין לשכוח, היכולת לא לקרוס תחת לחץ. ואני, תחת לחץ, קורס spectacularly. אוהו, איך שאני קורס. הדי הקריסה האחרונה שלי עוד מהדהדים במסדרונות האוניברסיטה, בואכה חדר המאסטרנטים.

בקיצור, זה לא שאני לא מספיק חכם, אני פשוט יותר מדי דפוק.

ונשאלת גם השאלה, האם אני בכלל רוצה לעבוד בהייטק? אני לא כל כך בטוח. אני רוצה את המשכורת והיוקרה שאני מדמיין שמגיעים עם המשרה, אבל אשכרה לשבת כל היום ולתכנת, אני ממש לא בטוח שזה בריא עבורי. יכול להיות שעמוק בפנים, אני בכלל לא בחור של סושי. אולי אני בחור של קינואה through and throug.

(אגב, לא קשור לחלוטין וגם די מקלקל את התמה של הפוסט, אבל כשהייתי ביפן נכנסתי לסושייה אעעסלית באיזה אי נידח שבנידחים, מקום בו לא ראו מעולם את כף רגלו של האדם הלבן. לא ידעתי מה להזמין, אז ביקשתי את מנת הדגל. הביאו לי וואחד מנה, תאווה לעיניים וסרטן לארנק, אבל היא התבררה לבסוף כחסרת טעם לחלוטין. אולי אני יכול לערוך את הפוסט ולדחוף את האנקדוטה הזאת פנימה, ולהשתמש בזה כמטאפורה להבטחה הריקה של ההייטק, אבל אין לי כוח. נהייתי רעב מכל הדיבורים האלה)