don't feel no pain, just smile back :)

אני חושבת שאני מתחילה להרגיש דיכאון של אחרי שחרור.

במקום להינות מכל הזמן הפנוי הזה כל מה שאני חושבת זה רק כסף ואיך לא להיכנס למינוס, כמה אני מרגישה חסרת ביטחון שאצליח לכלכל את עצי בעתיד או להצליח בחיים ולא למצוא את עצמי חיה על מינימום.

במקום לחשוב על העתיד ולשאוף ולחלום כל מה שאני מרגישה זה כאב חד בלב ודמעות בעיניים ובאותו רגע חושבת על הסולן של לינקין פארק ופשוט מזדהה עם הדיכאון שלו.

אני לא מסוגלת לדבר על זה ברמה כזאת עמוקה עם חבר שלי, כי אפילו אני עדיין מוצאת את עצמי מפחדת מזה ומנסה להדחיק

אבל אני פשוט מרגישה קטנה מול כל העולם הזה

התקשרתי היום לביטוח לאומי, משרד הפנים, העירייה, בי"ח שהייתי בו במיון ודורש עכשיו את הכסף למרות שהצבא היה אמור לשלם את זה וכו'

כ"כ הרבה גורמים שכל אחד בדרכו דורש ממני כסף ואני מרגישה איך הכסף יורד לי בחשבון ושום עבודה לא מוכנה לקבל אותי לשלושה חודשים

(הקורס שלי לעבודה נדחה לנובמבר)

אני כ"כ מפחדת

ומרגע השחרור יש לי רצון תמידי לבכות

איך לצאת מזה?