רק לא לשקוע, להמריא למעלה...

"מה שנשאר לקחת בינתיים, הרבה אוויר ולהוציא עשן..."

"מלחשים מה הם חושבים
משתפים מה הם רוצים
.....ותראי איך ברגע, ברגע כובשים ת'עולם"

"נוסעים לשכוח, גאים לברוח
לפחד בכוח...אם אלה החיים, נחיה..."

ופתאום כל שיר שהיה, נגע...בעיתוי הכי נכון...

כמו לחבר פזאל, תמונה שלמה, מהחלקים הלא ברורים האלו...

וואו

ופתאום כל כך בא לי, לנסוע, לעוף מפה...רחוק כמה שאפשר...

ולך תסביר לאותם אנשים, שזה לא שוב סתם עוד דיבור

ולך תגיד לאותם אלו שמכירים אותך שזה לא כמו כל פעם מחדש, שזה יישאר רק הדיבור והם יקשיבו לך חולם את אותם החלומות ומצייר לעצמך אותן תמונות ורודות ויחייכו לך מהצד, יהנהנו עם הראש ובלב יחשבו לעצמם שזה לא ייקרה,

שאני לא אקום ואלך, שאני לא אעיז, ושאני לא אפסיק לחלום רק....

אני מפחדת מזה, מפחדת לקבל החלטה ושנייה לפניי להתחרט...

כל כך קל רק לדמיין ובאמת להאמין בזה, שיום אחד זה ייקרה...קשה להביא את היום הזה כבר עכשיו, אלייך...

למשוך אותו כל פעם לאט ובסוף באמת לגעת בו, להיכנס אליו.

מצד אחד אני כל כך רוצה וסגורה על זה, מצד שני כל כך מפחדת מהתגובה שלי, מהנסיגה לאחור שנייה אחרי

מההתמודדות עם המצב האמיתי הזה, אין לאן לברוח.

מפחדת מהפחד...

איך הוא אומר? איך הוא אוהב לצטט אותו כל פעם...זה באמת לא סתם.

 "תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד" ?

אולי באמת :/

ואני רק מחכה שהתקופה הזו תיגמר

שהכל יעבור וייכבה לאט לאט..

שהאורות הבאים שיידלקו יהיו אחרים, טובים יותר, שמחים יותר.

שההרגשה הזו, החוסר אונים הזה, ייהפכו  להרגשה לא מוכרת..

שאני אוכל להסתכל על הדרך שעברתי, ועל כל מה שלפניי ואחייך...

שפעם אחת לשם שינוי אני באמת אהיה מרוצה מהמקום שאני נמצאת בו

שאני אעמוד על שלי, שיעריכו את כל מה שעשיתי, ויפסיקו לקחת כמובן מאליו

שיהיה טוב

ויש בי עוד משהו שנשאר אופטימי

משהו שנמצא מתחת לכל השחור

גם שאני מסתכלת במראה ורואה את האמת, רואה מה קרה לי, רואה מי אני

אני יודעת שמתחת יש משהו שרק מחכה לפרוץ..

יודעת שיש שם המון, יודעת שזה יהיה משהו גדול, ויודעת שיום יבוא והוא יפרוץ.

יודעת ומחכה שאז, הכל ישתנה, והכל ייראה אחרת.