דווקא שהכל התחיל להסתדר

חייבת להגיע הנפילה..

הרי זה לא הגיוני שלשם שינוי פעם אחת הכל יהיה טוב, נכון?

התחיל להימאס לי מהכל

מהעבודה, מהמשפחה, מהחברים מאנשים בכלל...

נמאס לי לצפות כל הזמן, ולהתאכזב מחדש, להיפגע.

נמאס לי לחפש את העולם, נמאס לי לנסות כל הזמן לסדר את הכל

נמאס לי להיות בסדר, נמאס לי להיות הנחמדה.

בא לי לצעוק, להתרגז, להתעצבן, בא לי להוציא הכל, לצרוח שעות..

בא לי להחזיר את הזמן אחורה שנתיים

בא לי לחזור אחורה 19 וחצי שנים ולבחור חיים אחרים.

בא לי לנסוע, לעזוב הכל.

בא לי שהוא לא ייסע :/

היום מת בי עוד חלק, אולי החלק שכל כך פחדתי לשחרר, התמימות והנאיביות..

בחיים לא חשבתי שאחווה כזה כאב מהאנשים שאני כל כך אוהבת

מהאנשים שהיו כל כך הרבה בשבילי, שנתתי מעצמי, מהלב שלי מהנפש שלי כל כך הרבה אנרגיות למענם...

איך הכל התהפך עליי ככה? איך יצא שאני זו שלא בסדר?

ואיך זו אני שוב שיושבת ומגנה על הבן אדם הזה, שאני כל כך אוהבת, למרות שהוא זה שעמד בצד וראה את זה קורה אל מול עיניו ולא אמר מילה, עמד שם ושתק...

איך זה שאני כל כך תמימה? שאני בוטחת כל הזמן באנשים וסומכת עליהם בעיינים עצומות?

איך זה שאני יושבת כואבת ובוכה על משהו שאני יודעת שאני לא אשמה, שאני יודעת שאני בסדר,

שהשפילו אותי כל כך, שהעליבו אותי ופגעו בי כל כך, ועדיין כואב לי לאבד את האנשים האלו

עדיין כואב לי להתרחק, וקשה לי להרפות.

קשה לי לראות איך ממשיכים הלאה בלי...