ותמונה אחת הצליחה להחזיר אותי למטה..

ניסיתי לשכנע את עצמי שזה כנראה לא היה צריך לקרות, שזה לטובה,

ששכחתי מזה, וזה כבר מזמן מאחוריי...

אבל ראיתי, והכל חזר, והרצון להיות שם רק התחזק, והתסכול הזה, של הנה..זה שוב לא אני.

ובאמת כבר חשבתי, שפשוט יש משהו, שגם לי מחכה בחודשים האלו משהו בדרך, ובגלל זה אני עדיין פה ולא שם.

אבל אני עדיין כאן מחכה, ושום דבר לא קרה, לא קורה, ולא ייקרה בקרוב.

ואף אחד לא מבין, וכולם יודעים להסתכל מהצד ולהביע דיעה, להעביר ביקורת, ולהראות רק איפה אני לא בסדר,

שאני הבאתי את עצמי למצבים האלו, ויודעים להגיד מה אני צריכה לעשות כדי שיהיו לי חיים מושלמים

מעניין שפתאום כולם יודעים מהו הסוד להצלחה...

ואני? עדיין מבולבלת... מנסה לאסוף את עצמי, מנסה לחבר את הפאזל שאולי גם יום אחד ירכיב אותי.

"יש לך חוצפה לבקש ממני עוד טובות.."

ולך יש את החוצפה להגיד שאת פינקת אותי יותר מידי..

פינקת? במה בדיוק?! באהבה? בחיבוקים? בדאגה שאם כבר הראית קצת, אז תמיד היה אינטרס מאחור?

סליחה באמת, איך לא שמתי לב לזה!! עשית לי הנחה, לשלם שכירות בחוץ היה עולה לי יותר מאשר לשלם לאמא שלי.

את צודקת, את עושה לי מחיר נוח, ממש הנחה משפחתית, מצטערת ששכחתי לנשק לך את הבהונות אחרי שקבעת את המחיר באותו יום שהייתה לי יום הולדת 18, אפילו לא חיכית, ישר זרקת אותי לחיים בחוץ.

את זו שחוסמת אותי, שגורמת לי ליפול, משקרת לי ואומרת כמה את רק עוזרת לי וכמה עשית בשבילי במשך השנים,

את תחמנית, את אגואיסטית, את צבועה, את רעה, פשוט בזבוז של בן אדם על רוע טהור.

ובגללך אני נותנת לעצמי להאמין לכמה שניות במה שאת אומרת, שלא ייצא ממני כלום, שאני בן אדם אגואיסט

שאני בזבזתי לך ולהוא שם שיושב בצפון ת"א וקורא לעצמו "אבא" את הכסף בתיכון הפרטי במשך שנתיים,

שאני מביישת אותך כי לא התגייסתי, כשאת מבקשת ממני לשקר לחברים שלך ולהגיד שדחיתי את הגיוס,

שאפילו מהוט ברחתי בסוף, ומכל זה, יצאתי עם חובות, את גורמת לי להרגיש הכי קטנה שאפשר,

את גורמת לי להרגיש אפס מאופס, גורמת לי להרגיש כשלון.

ומחר התחלה חדשה, עבודה חדשה, מסגרת חדשה, וכן גם משכורת ב10 לחודש.

אז למה זה מדכא אותי? למה מבחוץ זה נראה טוב, אבל בפנים כואב לי?

למה אני מרגישה שזה לא אני, זה לא בשבילי, ושאני לא בכיוון..אבל מצד שני אני לא יודעת מה הכיוון בשבילי.

למה אני מרגישה שהכל סוגר עליי, שאני נחנקת, שאני רק רוצה להוציא את הראש מהמים ולנשום אוויר לכמה שניות?

איפה המקום שלי? איפה יהיה לי טוב? לאן אני צריכה לכוון ולשאוף להכי גבוה שרק אפשר? איך עושים את זה?

הלוואי ורק הייתה לי תמונה מהעתיד, תמונה ברורה, לדעת שיש שם משהו שונה, משהו טוב, משהו שייתן את התקווה להמשיך לחפש, לרצות, לשאוף, לדמיין, לחיות.

רק לדעת שמשהו טוב מחכה לי שם בסוף, רק רמז קטן.

ואני צריכה להפסיק לנסות להבין אותם, כי אני לא אבין.

תנו לי, תנו לי להחליט מה טוב לי, אל תחליטו בשבילי.

למה אתם דואגים להגיד כל הזמן כמה זה לא בריא, כמה זה רע כשבעצם זה הכי נכון?

למה אתם בטוחים שזה ייגמר רע? למה מראש החלטתם שאני אפגע?

למה אתם בטוחים שאתם יודעים יותר מכולם, שאתם יודעים יותר ממני?

אז לא, אתם ממש לא יודעים, התמונה שציירתם לכם מקשטת רק את הדמיון.

תפסיקו להתערב, תפסיקו לערב, תפסיקו לזרוע הרס, פשוט תפסיקו! מכם באמת לא ציפיתי.

ועכשיו זה מאוחר מידי, הזבוב כבר מזמן חצה את גבולות הפיל.

אני כועסת על עצמי שכל כך איכפת לי ממה שאחרים אומרים לפעמים,

אני מאוכזבת מעצמי שאני נותנים לדברים האלו לשבור אותי לרגע,

אני סומכת על עצמי שאני לא אתן לאף אחד להרוס,

ואני בוטחת בעצמי שאני יודעת מה טוב לי.

כי הכל אצלי זה כמעט..

וההדחקה הזו עושה לי טוב..

הבריחה לעולם אחר, לעולם שלנו..

אני מרגישה שרק הוא מבין אותי, הוא באותו מצב, כמוני..

אתמול היה לי מדהים,

לחבר את האנשים שאני כל כך אוהבת, בחדר אחד, יחד.

תודה 3>