והכוחות נגמרים

וההרגשה היא של דם המתנקז מכל חלקי הגוף..

לאט לאט העיינים מפסיקות לדמוע

הגוף מתקרר והופך קשה

והנשמה דועכת..

עד שהכל ייפסק.

זאת את,

זה הכל את...

את זו שמכשילה אותי כל פעם מחדש

את זו שחושבת רק על עצמה ומפילה אותי לרצפה

את זו הדפוקה, את האגואיסטית, את הרעה, את המפלצת

את כל פעם מוכיחה לי את זה מחדש, ואז אני מחליטה למחוק אותך

אני מחליטה לא לדבר איתך, לא לענות לך, לא להתייחס אלייך

למה כל כך קשה לי להרפות ממך? למה אחרי כמה דקות כל הכעס עובר לי ואני נחמדה?

איך אני יכולה להיות כל כך צבועה ואוהבת למרות שאני מודעת בכל רגע למי שאת, וכמה שאם זה יהיה את או הילדים שלך, את תבחרי בעצמך?

מה דפוק בי?

עד כדי כך אני לבד שאני מתפשרת על אנשים רעים כמוך?

את המשפחה שלי?

אין פלא שהחברים בשבילי זה יותר ממשפחה...

לפעמים אני כל כך מאחלת לך למות בייסורים, גם שאנחנו מדברות והכל רגיל..הכל בשקט והכל בנחמדות

אני בפנים מאחלת לך למות..מתחננת שייקרה לך משהו עד כדי כך שאני מפחידה את עצמי

מאחלת שייקרה לך משהו נורא, שתיעלמי פתאום, אולי רק שתסעי לשבדיה.

אבל אולי זה לא הפתרון, אולי אני צריכה להשתחרר לבד, לקום וללכת...לעמוד לבד, אבל איך?!

אם אני אפול מי יתמוך בי? מי יהיה הרשת שתתפוס אותי בדרך לתהום?

כנראה שאני...

וזה שוב מתחיל לקרוס..

אני לא רוצה לטבוע שוב.

אני באמת מפחדת,

מה יהיה הפעם?

מין הרגשה מוזרה של תחושה ריקה,

כח שמשתלט עליי ומכריח אותי לרוקן את עצמי,

אני נלחמת בו ולא מאמינה למה שקורה לי

מנסה לנצח, ולגרום לעצמי להפסיק להפסיד.

מחזיקה למעלה בפיסה האחרונה

נלחמת ומנסה לא ליפול עוד למטה

לפחות להישאר במקום משם אולי עוד נתייצב חזרה.

עייני הפכו קרות ומרוחקות, חושפות את האמת

אני רוצה רק לעצום אותן ולדמיין לי עולם אחר.

זהו? באמת זה הסוף? באמת הפסקתי לחלום?

מאז השיחה ההיא, הכל התגלגל...שעות על גבי שעות של מחשבות..לבד בחדר..לבד עם המוזיקה..הביאה אותי למסקנה.

משהו בי פשוט מת מזמן..ואני מקשה להרפות...ואני לא רוצה להרפות אבל מצד שני אני לא מנסה להחיות אותו..

אני הפסקתי לתת לעצמי לחלום בגדול, אני הפסקתי לדמיין לעצמי עתיד ורוד, פשוט הפסקתי...

אני פשוט מעבירה יום אחר יום במטרה להעביר את הזמן, וככה החודשים עוברים...

ברגע שכבר התחלתי לפתח משהו..הדבר הכי קטן שעבר בדרך, פשוט הוציא לי את הרוח מהמפרשים והפיל אותי בחזרה למציאות...

הקולות בראש שלי עדיין שם, הקולות שאומרים שכלום לא ייצא ממני, שאני לא מסוגלת לכלום.. שאני אפס..

שאני צריכה לעשות את זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה...שפשוט אני צריכה להיות מישהי אחרת.

"למה את לא יכולה להיות יותר כמו אחותך...?" כי אני לא היא, כי אני אור.

פעם באמת הייתי אור, הייתי הילדה בת ה6 שמכינה הופעה עם חברות במשך יום שלם ומציגה להורים אחר כך,

הייתי הילדה שכל הזמן רק מספרת כמה עשירה תהיה, איזו זמרת מפורסמת היא תהיה, וכמה מכוניות היא תקנה להם אם הם יקנו לה את הברבי שהיא רצתה...הייתי הילדה שחולמת כל הזמן על סוף טוב כמו באגדות, הילדה שרצה בשמלות ונעלי בובה..

איך כל זה נעלם? איך לוקח לי כל כך הרבה זמן להיזכר בזה? מתי כל השחור הזה החליף את הורוד? איך לא שמתי לב?

אני מודה לך שלקחת אותי לשיחה הזו..אני מודה לך שפתחת לי את העיינים הכי גדול שאפשר...

זה לא נכון שאני מתה..זה רק התקופה..אתה לא הכרת אותי לפני כמה חודשים...הילדה שחלמה הכל...

אבל בועות שהתפוצצו אחת אחרי השנה, גרמו לנפילה הזו...אני מתביישת שזה מה שאתה חושב עליי,

אני מתביישת שהגעתי למצב הזה..אני מתביישת שהכרת אותי דווקא במצב הזה...

אבל אני אצא מזה, אני אראה לעצמי שהאור עוד נמצא שם בפנים, שהחלומות לא נעלמו, רק הלכו לזמן מה..הם יחזרו..

הם חייבים לחזור, אני אור שהחזיקה את כולם, שהרימה את כולם...זה לא יכול להיות שאני אפול ככה...