וואו

ופתאום כל כך בא לי, לנסוע, לעוף מפה...רחוק כמה שאפשר...

ולך תסביר לאותם אנשים, שזה לא שוב סתם עוד דיבור

ולך תגיד לאותם אלו שמכירים אותך שזה לא כמו כל פעם מחדש, שזה יישאר רק הדיבור והם יקשיבו לך חולם את אותם החלומות ומצייר לעצמך אותן תמונות ורודות ויחייכו לך מהצד, יהנהנו עם הראש ובלב יחשבו לעצמם שזה לא ייקרה,

שאני לא אקום ואלך, שאני לא אעיז, ושאני לא אפסיק לחלום רק....

אני מפחדת מזה, מפחדת לקבל החלטה ושנייה לפניי להתחרט...

כל כך קל רק לדמיין ובאמת להאמין בזה, שיום אחד זה ייקרה...קשה להביא את היום הזה כבר עכשיו, אלייך...

למשוך אותו כל פעם לאט ובסוף באמת לגעת בו, להיכנס אליו.

מצד אחד אני כל כך רוצה וסגורה על זה, מצד שני כל כך מפחדת מהתגובה שלי, מהנסיגה לאחור שנייה אחרי

מההתמודדות עם המצב האמיתי הזה, אין לאן לברוח.

מפחדת מהפחד...

איך הוא אומר? איך הוא אוהב לצטט אותו כל פעם...זה באמת לא סתם.

 "תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד" ?

אולי באמת :/