ותמונה אחת הצליחה להחזיר אותי למטה..

ניסיתי לשכנע את עצמי שזה כנראה לא היה צריך לקרות, שזה לטובה,

ששכחתי מזה, וזה כבר מזמן מאחוריי...

אבל ראיתי, והכל חזר, והרצון להיות שם רק התחזק, והתסכול הזה, של הנה..זה שוב לא אני.

ובאמת כבר חשבתי, שפשוט יש משהו, שגם לי מחכה בחודשים האלו משהו בדרך, ובגלל זה אני עדיין פה ולא שם.

אבל אני עדיין כאן מחכה, ושום דבר לא קרה, לא קורה, ולא ייקרה בקרוב.

ואף אחד לא מבין, וכולם יודעים להסתכל מהצד ולהביע דיעה, להעביר ביקורת, ולהראות רק איפה אני לא בסדר,

שאני הבאתי את עצמי למצבים האלו, ויודעים להגיד מה אני צריכה לעשות כדי שיהיו לי חיים מושלמים

מעניין שפתאום כולם יודעים מהו הסוד להצלחה...

ואני? עדיין מבולבלת... מנסה לאסוף את עצמי, מנסה לחבר את הפאזל שאולי גם יום אחד ירכיב אותי.