"יש לך חוצפה לבקש ממני עוד טובות.."

ולך יש את החוצפה להגיד שאת פינקת אותי יותר מידי..

פינקת? במה בדיוק?! באהבה? בחיבוקים? בדאגה שאם כבר הראית קצת, אז תמיד היה אינטרס מאחור?

סליחה באמת, איך לא שמתי לב לזה!! עשית לי הנחה, לשלם שכירות בחוץ היה עולה לי יותר מאשר לשלם לאמא שלי.

את צודקת, את עושה לי מחיר נוח, ממש הנחה משפחתית, מצטערת ששכחתי לנשק לך את הבהונות אחרי שקבעת את המחיר באותו יום שהייתה לי יום הולדת 18, אפילו לא חיכית, ישר זרקת אותי לחיים בחוץ.

את זו שחוסמת אותי, שגורמת לי ליפול, משקרת לי ואומרת כמה את רק עוזרת לי וכמה עשית בשבילי במשך השנים,

את תחמנית, את אגואיסטית, את צבועה, את רעה, פשוט בזבוז של בן אדם על רוע טהור.

ובגללך אני נותנת לעצמי להאמין לכמה שניות במה שאת אומרת, שלא ייצא ממני כלום, שאני בן אדם אגואיסט

שאני בזבזתי לך ולהוא שם שיושב בצפון ת"א וקורא לעצמו "אבא" את הכסף בתיכון הפרטי במשך שנתיים,

שאני מביישת אותך כי לא התגייסתי, כשאת מבקשת ממני לשקר לחברים שלך ולהגיד שדחיתי את הגיוס,

שאפילו מהוט ברחתי בסוף, ומכל זה, יצאתי עם חובות, את גורמת לי להרגיש הכי קטנה שאפשר,

את גורמת לי להרגיש אפס מאופס, גורמת לי להרגיש כשלון.

ומחר התחלה חדשה, עבודה חדשה, מסגרת חדשה, וכן גם משכורת ב10 לחודש.

אז למה זה מדכא אותי? למה מבחוץ זה נראה טוב, אבל בפנים כואב לי?

למה אני מרגישה שזה לא אני, זה לא בשבילי, ושאני לא בכיוון..אבל מצד שני אני לא יודעת מה הכיוון בשבילי.

למה אני מרגישה שהכל סוגר עליי, שאני נחנקת, שאני רק רוצה להוציא את הראש מהמים ולנשום אוויר לכמה שניות?

איפה המקום שלי? איפה יהיה לי טוב? לאן אני צריכה לכוון ולשאוף להכי גבוה שרק אפשר? איך עושים את זה?

הלוואי ורק הייתה לי תמונה מהעתיד, תמונה ברורה, לדעת שיש שם משהו שונה, משהו טוב, משהו שייתן את התקווה להמשיך לחפש, לרצות, לשאוף, לדמיין, לחיות.

רק לדעת שמשהו טוב מחכה לי שם בסוף, רק רמז קטן.