זאת את,

זה הכל את...

את זו שמכשילה אותי כל פעם מחדש

את זו שחושבת רק על עצמה ומפילה אותי לרצפה

את זו הדפוקה, את האגואיסטית, את הרעה, את המפלצת

את כל פעם מוכיחה לי את זה מחדש, ואז אני מחליטה למחוק אותך

אני מחליטה לא לדבר איתך, לא לענות לך, לא להתייחס אלייך

למה כל כך קשה לי להרפות ממך? למה אחרי כמה דקות כל הכעס עובר לי ואני נחמדה?

איך אני יכולה להיות כל כך צבועה ואוהבת למרות שאני מודעת בכל רגע למי שאת, וכמה שאם זה יהיה את או הילדים שלך, את תבחרי בעצמך?

מה דפוק בי?

עד כדי כך אני לבד שאני מתפשרת על אנשים רעים כמוך?

את המשפחה שלי?

אין פלא שהחברים בשבילי זה יותר ממשפחה...

לפעמים אני כל כך מאחלת לך למות בייסורים, גם שאנחנו מדברות והכל רגיל..הכל בשקט והכל בנחמדות

אני בפנים מאחלת לך למות..מתחננת שייקרה לך משהו עד כדי כך שאני מפחידה את עצמי

מאחלת שייקרה לך משהו נורא, שתיעלמי פתאום, אולי רק שתסעי לשבדיה.

אבל אולי זה לא הפתרון, אולי אני צריכה להשתחרר לבד, לקום וללכת...לעמוד לבד, אבל איך?!

אם אני אפול מי יתמוך בי? מי יהיה הרשת שתתפוס אותי בדרך לתהום?

כנראה שאני...