מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי מוקפת בסביבה עם הרבה חברים,

חברים קרובים, פחות קרובים, קרובים מידי - אבל תמיד מישהו היה שם.

פתאום הכל השתנה, כולם התגייסו, מתחילים לעבוד, נכנסים לחיים האמיתיים!

והאנשים שבאמת זמינים היום, האנשים שעושים לי הכי טוב, רחוקים ממני פיזית.

אמנם הם אנשים שפגשתי בנסיבות קצת הזויות ואולי לא החבר'ה הכי טובים לעין זרה.

אבל אני אוהבת אותם, הם עושים לי טוב... מקבלים אותי כמו שאני, מי שאני, ללא תעודת בגרות

 ללא חיים מושלמים ללא קילוגרמים פחות ללא תנאים וגבולות, אותי - כמו שאני.

כשאני איתם, רחוק מהבית, אני מרגישה אחרת, אני מרגישה מישהי

לא אותה אור שגרה בבית של הורים גרושים, של אמא נרקסיסטית דפוקה רודפת כסף

לא אותה אור שהבינה שהאבא שאליו התגעגעה לא קיים בכלל

לא אותה אור שנכשלת בכל דבר

לא אותה אור נקודה.

אני מרגישה שאני חייבת המון לאנשים "החדשים" האלו בחיי

כל יום אני לומדת מכל אחד מהם משהו חדש, משהו אחר

אני לומדת מהם גם על עצמי, המון...

הייתה פעם לא מזמן, שישבנו ביחד בלי לעשות כלום

היה לי הכי טוב שהיה לי כבר שנים..

תודה.