אז חייכתי.
עכשיו אפשר לצעוק?
אז נפגשנו כבר.
הכל היה סבבה.
אפילו שלח הודעה ביום למחרת.
לפני כמה ימים קבענו שוב, להיום.
קבענו מיקום, יום, אך לא שעה.
אמר שיודיע לי.
במשך יומיים חשבתי מה ללבוש, והסצנה של איך הערב יתנהל, התנגנה בראשי שוב ושוב ושוב.
הוא החליט לקחת אותי למקום שלי נשמע ממש קריפי, אבל לו טיפה הרפתקני ותואם לתסריט סרט,
סרט אימה אומנם, אבל זרמתי עם הרעיון.
אז דברנו לפני 3 ימים. וגם על הערב.
וגם לפני יומיים.
וגם אתמול. דברנו אתמול.
לא היה לי הרבה זמן אתמול כי אמא שלי חגגה יום הולדת והיו המון אנשים, אבל דברנו.
ובכל יום, הזכרתי לו להודיע לי מתי יבוא.
והיום...
דברנו בצהריים המוקדמים, כשהתעוררתי.
עדיין אין שעה.
ואני לא רציתי להגיד כלום כדי לא לצאת חופרת.
אז סתם התארגנתי...
הוצאתי את הבגדים שאלבש,
סידרתי ציפורניים,
רגליים כי תכננתי לצאת בחצאית או שמלה קצרה,
התארגנתי לגמרי.
המשכנו להתכתב,
הגבתי פחות ופחות,
הודעה פעם בחצי שעה-שעה.
וקול בי צורח "תשאלי מתי ואם בכלל. תשאלי. תשאלי".
וככל שאור היום נעלם, אני מגיבה יותר יבש ולוקח לי זמן,
עד 7 בערב שהתחלתי לענות ברציפות על נושא ממש סתמי שדברנו עליו.
ואז הודעה משומקום "ולא שכחתי, פשוט יש לי הרבה שיעורי בית"
לא יכולת להגיד לי לפני?!?!
כמו ב3?
4?
5?
6?!?!
עד אז כבר ניחשתי לבד, אבל נו באמת....
עניתי "אוקיי"
הוא השיב "סורי"
סיכמתי ב"זה בסדר"
אבל זה לא. זה ממש ממש לא.
שתיקה.
בשיא הקור ציינתי שיכל להודיע לפני, שהייתי קובעת תוכניות אחרות.
הוא אמר שהוא ממש מצטער.
בקשתי להעביר נושא.
שוב מתכתבים על נושא סתמי.
בא לי להגיד לילה טוב וזהו.
לסגור את השיחה איתו להיום.
מודה, אני טיפה ריגשי בימים האלו, אבל נו באמת....
נו באמת!
אני רוצה לצעוק עליו.
אני ממש רוצה לצעוק. ולבכות. ולזרוק דברים על מישהו.
ו... זהו.
לחייך ולסתום? לחייך ולסתום.
הייתי גם כותבת מה באמת בא לי לעשות הלילה, מה תכננתי, אבל זה לא יקרה אז יש דברים שהשתיקה יפה להם.
מדבר איתי כרגע על ספרות..
ואני זורמת עם השיחה... מחייכת חיוך מזוייף כאילו כלום...
אני כל כך רוצה לצעוק עליו. או לצעוק בכללי.
עריכה-
נשברתי.
צעקתי טיפה בהודעות.
אופס?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: