לאן הברווזים עפים כשהאגם קופא?

לא מזמן, לשנה האזרחית החדשה, קבלתי את אחת המתנות המדהימות ביותר שיש.

חולצת סווצ'ארט אדומה וטיפה קרועה בת 10 שנים.

למה זאת אחת המתנות הכי מדהימות שקבלתי בחיי?

כי יש לחולצה/ג'קט הזה משמעות...

הוא הלך למקום השנוא עליו ביותר, הבית הישן שלו, רק כדי להביא לי אותו.

העיצוב של הג'קט עצמו לא משהו, אבל הוא חלק גדול ממנו. מהאישיות שלו. מהעבר שלו. של יניב. 

הוא פשוט הביא לי חלק ממנו.

משהו שסימל את העבר שלו.

שמסמל אותו.

הג'קט הזה.

ואני מתה עליו.

גם על הג'קט וגם על יניב.

אז... למה החלטתי להזכר בזה?

כמעט שבועיים אחרי שזה קרה.

כי אני מתגעגעת אליו. בטירוף. והוא רחוק.

אז אני הולכת להתכרבל עם הג'קט שלו.

עם חתיכה קטנה ממנו.

עם משהו שמריח כמוהו.

ואלך לישון...

מחר עבודה.

אני ממש מתגעגעת.

ואם אני לא יכולה להתכרבל איתו, לפחות אני אתכרבל עם משהו שמריח כמוהו והוא בעצם חתיכה מהעבר והנשמה שלו.

המשמעות של המתנה הזאת... היא יותר גדולה מכל מתנה שיכל לקנות לי.

אני אוהבת אותו.

אגב, אני הבאתי לו לשנה החדשה פיג'מה רכה בטירוף עם תמונה של סלווסטר החתול, ונעלי בית.

כדי שיהיה לו משהו נורמלי לישון בו בחורף ושהרגליים לא יקפאו מהרצפה הקרה בדירה.

וגם קשטנו את הדירה בצורה כל כך קריסטמסית, למרות שאני לא חוגגת את כריסטמס, אבל קישוטים זה כייף.

אחרי שאעבור לשם, אזכה לקשט אותה בכל פעם בצבע אחר.