יש ערפל ממש כבד בחוץ.
אני באוטובוס.
משמאלי יש שדה ענקי שנבלע לתוך הענן הלבן, ומעבר לשדה הייתה אמורה להיות התחנת רכבת, התחנה שתמיד אפשר היה לראות בתחילת הכביש ועכשיו היא נעלמה לתוך הענן הלבן.
מימיני יש בניין.
מאוחריו היו אמורים להיות בניינים.
הרבה גורדי שחקים ומועדון טניס, כולם נבלעו ואין להם סימן.
רואים מטר וחצי קדימה, ושיירת המכוניות שלפנינו נבלעת ונעלמת.
ומסביב הכל לבן/אפור.
לבן/אפור קר שכזה.
בלי אנשים.
בלי מבנים.
ורק עם 2 מכוניות שנוסעות לפנינו.
זה מזכיר לי את הספר של סטיבן קינג, הערפל.
אני לא יכולה שלא לחשוב... אם זה באמת היה קורה, כאן הייתי מתה?
בדרך לרכבת שתיקח אותי לעבודה?
כשאני מסתכלת במעד לחלון והמוח שלי ישר מדמיין רגש עכבישית ענקית יוצאת מתוך המסך הלבן וננעצת באוטו שלפני.
אך זה לא קרה.
כולם נוסעים כרגיל.
אין כלום מאחורי הענן.
אבל זה לא מונע ממני לדמיין, איך מתוך הערפל הזה מגיח משהו שישמיד את העולם.
כמו בספר.
ואני כנראה אמות כי אני בשטח פתוח.
אבל... באמצע החלום בהקיץ על השרדות אפוקליפסה...
מתוך הערפל הגיח אוטו, גם הוא כנראה חלם על קינג או שפשוט לא ראה כלום, והתנגש בצד האוטובוס.
כןכן, כולם בסדר.
אבל לא אנחנו ראינו את האוטו שבא מצד ימין ולא האוטו ראה את צד האוטובוס עומד.
ו... בום.
העיקר שכולם בסדר.
העיקר שהערפל הוא סתם ערפל ולא פורטל לעולם אחר.
ואם הוא כן... שיפתח אחרי שאגיע הביתה ולא בזמן שאני ברכבת (יאפ. עכשיו עברתי לרכבת).
לא רואים כלום מבעד לחלון.
ופעם היה שם שדה.
עכשיו רק ערפל שבולע כל מה שבא איתו במגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: