אז... אני מניחה שזה הפוסט האחרון שלי כאן.
אחד המשפטים האהובים עלי בכל הזמנים, וגם הכי חרוש משיעורי הספרות, זה "לאן עפים הברווזים כשהאגם קופא?".
זה גם היה הציטוט בראש הבלוג שלי מעל ל3 פעמים.
בספר, הולדן, רואה את האגם בניו יורק קופא בחורף, ושואל לאן עפים הברווזים, בשאלה זאת הוא בעצם התכוון לשאול, לאן נעלמת הנשמה כשהגוף מת?
אז... הבלוג קיים מאז 18/07/15 01:30.
והיו בו יותר מ30 אלף מבקרים.
והייתה בחורה בלונדינית אחת שכתבה כמעט כל יום.
אולי האגם קופא והברווז נאלץ לעוף... אבל הוא ימצא לו מקום חדש.
אני אמצא לי מקום חדש.
המייל שלי... עדיין רשום בצד. הזדמנות אחרונה ליצור קשר.
עד שאמצא לי אגם חדש.
"נגיד שקוראים לי אלכס.
נגיד שאני בחור, או בחורה. זה באמת משנה?
נגיד שאני מישראל, אבל זה זמני.
נגיד שעכשיו 1 וחצי לפנות בוקר.
נגיד שיצאתי מהבית.
ג'ינס שחור, חולצה או גופיה, כפכפים, בושם אהוב.
נגיד שהרחוב שקט וחשוך.
רק אני, אוזניות וסיגריה בודדה, כי יש דרכים נחמדות יותר מסרטן בשביל למות.
נגיד שהגעתי ליער עם עצים גבוהים, או ספסל עם נוף של בתים לבנים.
פשוט לשכב ולהרגיש את הקור מתחת לגופי ואת המוזיקה באוזני, או את השקט מסביב.
יהיה נחמד אם יהיה שם מישהו איתי, אבל זמן של "לבד" אף פעם לא עשה לי רע.
פשוט להביט בשמיים חצי שעה? שעה? עד הבוקר? כמה זמן שידרש.
זה אושר.
נגיד שיש לי אושר. "
זה היה הפוסט הראשון.
ואני... מאושרת. כיום מאושרת.
עברתי דרך ארוכה.
הגיע הזמן לדף חדש.
אז... שנה טובה לכולם, נובי גוד שמח (סנובים גודם).
אולי נפגש מתישהו שוב.
אני הייתי אבלינה. Evelina.
ואיפה אלכס...? אי שם במים. רואים אותה שוחה?*
(מי שלא הבין... שיר של הפיקסיז. וגם שם הבלוג. רק שבמקום "וור יז מי מיינד" כשם השיר, איפה אלכס)*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: