דיברתי היום עם האחראית קן שלי.היא בנאדם מקסים. באמת!
לא ראיתי מישהי מקסימה כזאת בחיים!
בכל זאת, דיברתי איתה היום בערך משעה תשע ועשרים.
גרמתי לה לבכות.
סיפרתי לה את הסיפור שלי.
והיא הזילה דמעה.
היא אמרה שקשה לה לשמוע את הכאב בקול שלי.
היא אמרה גם שכשהיא הייתה צעירה (היא עכשיו בת 25), הייתה לה ילדות קשה.
אבל מה שעובר עליי יותר קשה והיא לא יודעת איך אני יכולה להמשיך בחיים שלי עם כלכך הרבה כאב.
לא ידעתי מה לענות, אז אמרתי שאני מדחיקה.
זו התשובה הכי קלה שיכולתי לאמר לה.
אני באמת לא יודעת איך אני מתמודדת עם החיים שלי כרגע.
אני חושבת שהמקום הזה זה המקום מפלט שלי.
דיברתי איתה עד בערך 10. על ספסל ברחוב ראשי בראשון.
היא שתתה קפה ואכלה סנדוויץ חביתה.
באותו זמן אני שפכתי את כל מה שלא דיברתי עליו כלכך הרבה זמן.
לא הייתה לי בעיה לשתף אותה.
זה לא הרגיש לי רע. זה עשה לי טוב.
אני אוהבת אותה. אני באמת באמת אוהבת אותה.