תן לי סיבה להאמין ש

באיזשהו שלב עוד אכפת לך שאין שם אף אחד.

אף אחד כשאת צריכה שיחת טלפון , או חיבוק. 

אף אחד כשאת צריכה שמישהו יעזור לך להוציא את הראש מהתחת ולראות קצת אור יום,

לקום מהספה או לצאת מהדיכאון.

אין שם אף אחד, כי כל אחד בקומפורט זון שלו, והקומפורט זון שלו לא כולל להתאמץ בשבילך.

מפתיע.

עצוב טיפה.

כי אם המצב היה הפוך הייתי מזמן כבר מסתובבת סחור סחור סביב מי שצריך, בשביל שאף אחד לא יצטרך לשבת בתחושה הנוראית הזו.

היי, אני יודעת איך זה מרגיש.הלבד. אף אחד לא צריך להיות שם.

ואז את מתרגלת.

וזה רגיל. ועצוב. וכבר לא מעלה דמעות בכלל.

כל החיים שלי מתפרקים בחודש האחרון. נשבעת שזה רק בחודש האחרון.

כל מה שנראה לי יציב מתמוטט. 

לא מצליחה להשלים עם המצב, לאחות את השברים.

אלוהים, יש יותר מידי מהם.

נמאס לי לגלות שאנשים הם שמוקים.