תן לי סיבה להאמין ש

לפעמים אני תוהה אם אני מוכוונת הרס עצמי או שזה בא לי בטבעיות.

ואולי אני מהאנשים האלה שנהנים מהאנדרנלין שבריגוש ההרס. 

הרס. 

הדמיון הזה שרץ לכל הכיוונים, כמו שאני רצתי כשהבחור הזה הציע לי לבוא. 

רצתי אליו. 

ונמאס לי לגונן על עצמי. 

אז הלכתי עם זה עד הסוף.. 

וידעתי שזה יהיה כמו פעם קודמת, לפני כמעט שנה. 

כשהייתי הכי נמוך שהגעתי באותה תקופה. כשאחד הבריז לי והציפייה גרמה לי לחכות לשני. 

אותו שני נזכר בי שוב לאחרונה. בשתי הפעמים שנינו גמרנו את הפגישה בינינו על המיטה. 

פעם שלי פעם שלו. 

גמרנו. 

רק שבזמנו עוד גוננתי לעצמי. שמתי לי... גבולות. מגננות. חומות. 

עצרתי את עצמי מול העולם,

עוד האמנתי בטוב. 

//

הבדידות לאחרונה הורגת אותי.

השגרה שבבדידות. 

בדידות מסוג אחר, לא זכור לי שחוויתי כזו אי פעם. 

שעות העבודה הן קצרות, השעות של הלבד התארכו.. 

והתרגלתי.

תפסתי את עצמי באמצע יום באמצע שבוע צופה שעות במסך הטלוויזיה 

שוב.

והבנתי כמה בודד לי.