תן לי סיבה להאמין ש

על השאלה מי הוא או מה הוא היה עבורי אני עונה כבר כמו על אוטומט.

"ההוא שיצאנו בon/off לתקופה די ארוכה". 

תשובה טיפשית. 

הוא לא היה בחור של דייטים, או להכיר להורים. לא התקרבנו לשם האמת.

אולי אפשר לתאר את זה במילים on ו- off , כי זה כל מה שזה היה.

שיחות טלפון אינסופיות ולאחריהן דמעות וכעסים. 

וחיוכים לתוך הלילה וסיפורים מהנפש, שלי לפחות. 

הכל התערבל עם הכל, אושר עם עצב ושמחה עם כעס. 

מין שייק ירקרק בבלנדר שבור. 

פעם האחרונה שנפגשנו הוא ניסה לעשות סדר בבלאגן, בבלאגן הרגשות שהוא אני. 

"נפגשנו רק חמש פעמים" הוא ספר על יד אחת שנה ויותר של היכרות. 

בלהט הרגע סירבתי להתעמק במילים שיוצאות מפיו ונשאבתי לנשיקה ולחום ידיו. 

ואולי זה כל מה שהוא , בעיקר הוא ואני כשאנחנו מתנגשים -

סערה גדולה של דרמה ורגשות, בועה של להט ותשוקה שמתנפצת לכדי כעס ואכזבה.

 אם לא נגמרו לי המילים עליו, אז אולי הגיע הזמן שיגמרו. 

נכון שבכל תקופת ההיכרות שלי איתו לא פגשתי אחד שיזכיר או ישתווה אליו, 

אבל אולי אני גם לא צריכה. אולי הם לא צריכים. 

להשוות אותם אליו זאת הטעות, כי הנה כל הטוב שהוא הביא לחיי - אוסף נקודות מבולבלות ורגשות בקופסה. 

כל כך קל לי להגיד את זה מהצד, וכנראה שאם הייתי קול ההיגיון כמו שאני נוהגת לעשות

הייתי אומרת לעצמי ששנה וחצי של היכרות תמו, באיחור קל של שנה וקצת יותר. 

שנה וחצי שהוא הדמות בראש שהמוח נודד אליו כשחסר קצת. 

אולי בגלל שמעולם לא היה שם סוף, לפחות לא אחד טוב. אם בכלל היה. 

תביאו לי את סגירת המעגל שלי. 

מעגלים פתוחים רודפים אותי. ומשום מה אני יכולה לשפוך עליו מילים לנצח..