תן לי סיבה להאמין ש

השנה האחרונה הביאה עיהמ כמות מטורפת למדי של רגעי משבר.

כמו זה שמאיים לפקוד אותי עכשיו. 

ואם משבר אינה המילה הנכונה אז.. כנראה שאני פשוט אבודה. 

זה יהיה תיאור נכון של הסיטואציה. 

אבודה ולבד. בודדה. 

חשק אפסי לזוז או למצוא עבודה, עכשיו כשאני שוב חסרת מעש, תעסוקה או הכנסה סדירה. 

הייתה לי עבודה טובה (אפשר לקרוא לזה טובה. המשכורת הייתה טובה. העבודה עצמה ספק נסבלת ספק מזעזעת)

שעד שהתחלתי לקלוט את הדבר החלטתי להרים ידיים, לטובת חווייה טובה יותר כנראה.

זמנית, אך טובה יותר.

לא מתחרטת, דרך אגב. אין חרטות. 

בעוד שהיו כמה הצעות חדשות מונחות מול עיניי החלטתי להתנתק מהעולם. 

להמשיך בבועה שלי,

וככה כל ההצעות נערמו ונעלמו. 

אז הנה אני שוב.

בלי עבודה.

בלי הצעת עבודה. 

בלי שום סיכוי לחסוך. 

בלי סבלנות למגורים עם ההורים, שוב. 

ולבד.. 

כי נפלתי לבור הזה. 

חשבתי שאני אתרגל לזה באיזשהו שלב, כי ככה זה, לא?

אבל מסתבר שכל פעם הבור הזה עמוק יותר, כואב יותר, ותחושת ההחמצה לא משתנה.

כן, התרגלתי לתחושת ההחמצה, למדתי לחיך תוך כדי שהיא מופיעה ומאיימת לקרוע אותי לגזרים.

אבל אני כבר לא בוכה .

כמו לפני יומיים, שיצאתי מהדירה שלו בתחושת החמצה, 

כי אני יודעת ששנינו מחפשים דברים שונים, ולמרות שהייתי רוצה להאמין שאני המיוחדת,

אני יודעת שאני לא אצליח לשנות אותו. והוא מחפשת יזיזה ואני... טוב, אני לא עושה את זה יותר.

אז למה הגעתי לדירה שלו בכלל מלכתחילה? סקרנות.

אחרת הייתי ממשיכה לתהות ודופקת לעצמי מהזמן הפנוי הרב מידי שיש לי. 

נדפקתי בשנים האחרונות.

המציאות, האנשים, העבר... דפקו אותי. 

אני, אני הבחורה שנקשרת רגשית,

אני הבחורה שלא מנסה קשרי יזיזות,

אני הבחורה שלא הייתה במערכת יחסית רצינית כבר שנים,

אני הבחורה שתמיד תיהיה גלגל שלישי.. או חמישי. 

צריכה להתמודד עם דברים גדולים יותר,

וכרגיל, לבד.