כבר תקופה די ארוכה שאני מודה שלא קשה לקנות אותי.
״לקנות״.
כוס קפה שבאה בול במקום כבר תעשה את רוב העבודה.
כמו הבחור ההוא בטיול שהביא לי כוס קפה שחור סתם ככה , כי הוא הכין. עוד לפני שידע איך קוראים לי בכלל.
או אנשים ששולפים לי קפה משומקום.
אפילו לא מדובר באיכות המשקה , כמו בנוכחות שלו ברגע המדוייק.
באיזושהי נקודה בזמן, שאני לא יכולה להצביע עליה, הפכה כוס הקפה הזו לסימן של נחת ורגיעה בחיי.
(חוץ מהקפה המזעזע ששתיתי עכשיו בעבודה תוך ריצה מקצה לקצה ושינאה של כל רגע)
פקל קפה כבר מזמן נהיה סימן של חופש ומנוחה , ואם מוסיפים לסיפור שקיעה יפה אני כנראה אתמוגג במחשבה על הרגע הנפלא שאני חווה.
תמיד אמרתי שלא צריך הרבה כדי לקנות אותי.
קפה טוב ושקיעה יפה.
מוכנה להתפשר על אחד מהם , בתנאי שיבוא בחברה טובה.
//
עובדת כל כך הרבה שעות היום שהתחלתי שוב לחשוב עליו.
לא עליו אולי אלא..
על היום ההוא. שעוד הייתי בצבא. והוא שיכנע אותי להתקשר אליו בשמירה של אמצע הלילה,
כדי שיוכל להעביר לי את כל אותו זמן, בטלפון.
וזה באמת קרה.
שלוש שעות דיברנו בטלפון.
אבל זה היה מזמן, בהתחלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Better than me