תן לי סיבה להאמין ש

זה היה יום שטוף שמש. אמצע חורף ישראלי טיפוסי, אבל השמש מלטפת.

הגעתי עד אליו, הפתעה-לא-הפתעה שכזו. 

הוא לקח אותי לנקודת תצפית משוגעת, מאלה שצופות על הכל. 

הרגשתי הכי גבוהה בעולם, גם אם לידו הייתי פיצפונת ממש. 

צפינו באוניות רחוקות, ובאנשים בודדים מתרחצים בים הקפוא של חודש דצמבר. 

הסתכלתי עליו ולא התאפקתי מלחייך. הוא היה כל מה שרציתי באותו רגע. 

מאוחר יותר התגלגלנו לשיחת יחסינו לאן, ולעוד נשיקה ארוכה. 

בדרך למטה עצרנו ולא יכלנו ללכת. להגיד שלום.

מסביבנו כמה דייגים, אנשים שמתרחצים בים הקפוא,

ואוניות רחוקות.

ביום שטוף שמש וקסם, אמרנו שלום. 

לא ידעתי שזאת הפגישה האחרונה שלנו בכלל, ודרכינו יקחו אותנו לשני קצוות העולם.

מתגעגעת. אולי אפילו לא אליו. בעיקר רק לרגע ההוא, ולכל מה שהוא לימד אותי.

אני מתגעגעת לאותו יום שטוף שמש. לאותם רגעים קסומים. 

הרגעים שכל העולם שתק ורק הוא היה איתי.