תן לי סיבה להאמין ש

מוזגת לעצמי כוס מים, ובוהה בה כמה שניות. 

פתאום הדמעות משתלטות עליי,

והבכי הופך לאוסף היסטרי של צעדים בהם אני לא שולטת על עצמי. 

לא שהיה הרבה על מה לשלוט.

באירוע נכללו בעיקר הרבה דמעות וכמה צעקות על עצמי. 

פה ושם הטחה של דברים לא שבירים על משטח רך. 

ככה זה כשהמוח לעולם לא מפסיק לעבוד. מתעייף, אבל הגלגלים עובדים. 

את לא מנפצת משהו, כמו שהיית רוצה. 

את לא נותנת לשום דבר, אבל לשום דבר, להשתלט עלייך. 

נדרשה לי מקלחת טובה, שוקולד, ושינה לא ארוכה כדי להבין שזה היה פורק, אך מטומטם. 

די לדמעות. די.