תן לי סיבה להאמין ש

לא זוכרת איך הגענו לנושא הזה, אבל מפה לשם היא עלתה בתור כותרת לשיחה. הוא רק שאל, ואני בכלל לא תכננתי. 

הסכר נפרץ והמילים נפלטו ממני בלי סוף, משהו שם התכווץ. הלב שלי עשה את הקווץ' הקטן והמעצבן הזה שהוא יודע לעשות כשהוא רוצה, כשהוא נהנה להכאיב לי נורא. יחד עם הקווץ', בסופו של דבר, הגיעו גם הדמעות. ילדה מטומטמת, כמובן שהנושא רגיש. 

כותבת, מוחקת, כותבת ומוחקת שוב פעם. בוכה קצת, נאבקת בעוד קווץ' קטן כזה, ותוהה מה הלאה. 

משפחה היא משפחה היא משפחה. גם כשהיא מאכזבת אותך, וגם כשאת בוחרת להאמין שהיא כבר לא. 

יש משהו מצחיק בסיפור הזה. אם אני אקח מקרה היפוטטי בו אני תקועה באמצע הלילה במקום שכוח-אל, לא רק שאני אבחר להתקשר להמונים של אנשים לפני שאתקשר אליה, מה גם שאני יודעת שהסיכוי להשיג אותה אפסי. אז לצפות לעזרה? הפסקתי לצפות. 

כשזה קל, כשזה נוח, כשזה משתלם. לעולם לא סתם. לעולם לא מיוזמה. לעולם ללא כוונה נסתרת.. 

אז מה אם ציפיתי לקצת יותר מאחותי הגדולה, משפחה זו משפחה, ומשפחה לא בוחרים... 

אני כמעט בטוחה שפעם פלטתי לאמא שאני חושבת שהבת השניה שלה כלבה. אחותי. ואולי זה היה רק בראש שלי... 

למה אני גיבורה גדולה שם, בעולם הגדול שלי שמתנהל לאיטו במוח שלי, ומעדיפה לשתוק לכולם כאן, בעולם האמיתי?

-

ולמה אני בוכה כל הערב. בלי הפסקה.