תן לי סיבה להאמין ש

(שוב שלוש כוסות קפה ביום. והנה מתחילה לה התקופה של זה.)

מה אומרים על התקופה האחרונה?

מה אומרים על השבוע החדש והמטורף שלפנינו?

פחד. המון פחד. ציפייה. 

צריכה סימנים אמיתיים שיהיה טוב. ולא רק מילים שבורות.

התקופה האחרונה שברה והדביקה ושברה אותי מחדש. 

פה ושם אני עדיין מאבדת חתיכות מעצמי, לא מבינה מה קורה כאן. 

מאבדת את זה, את השפיות.

מסתובבת חסרת הבעה, או בעצבים אגורים, ומחפשת מה לעשות עם עצמי. 

איפה לרוקן את כל מה שעצור. מה התחליף לדמעות, כשכל כך רוצים לבכות ו..

לא רוצים לבכות?

לבכות זה מלוכלך. משאיר סימנים, עינים אדומות, איפור מרוח, ופנים שחורות מרוב אותו איפור,

שמצא את דרכו לאורך הלחי שלי, יחד עם הדמעות. 

זה פומבי מידי , גם אם זה רק במעמקי החדר שלי, והוא... הוא במעמקי הבית. 

חוסר רצון משוגע לצאת מכאן. לעשות עם עצמי משהו יעיל. משהו אמיתי.

ומצד שני, רצון לחדש, לתקן. לשפר. 

להתעורר למשהו טוב יותר. 

אבל זה לא עובד ככה, אה?

..

להישאר שפויה, כי נתחיל במטרות קטנות.