תן לי סיבה להאמין ש

התחלה טריה של דצמבר. ריח של.. משהו באוויר. משהו. 

לא מפסיקה לחשוב עליך. לרגע. 

מנסה לשכנע את עצמי שזה מספיק ודי, ואני צריכה להוציא אותך ממני. 

אתה בכל מקום, אתה.. פה. ואומרים שהתקופה האחרונה עשתה לי טוב. 

אולי יותר משאתה עושה לי רע , אתה עושה לי בכלל טוב. 

אתה גורם לי להאמין בעצמי ואז לשנוא כל רגע, אתה נותן לי מקום בטוח ואז מנפץ לי בועות, 

אתה מעיר את רגעי העייפות שלי ואז אומר לילה טוב..

מה אני אמורה להבין מזה. מה אני אמורה להבין בכלל..

מתקשרת להגיד לך ש.. "יהיה בסדר. וזהו. ועכשיו לילה טוב", ואתה לא עונה. 

אתה ער. אני יודעת שאתה ער. אבל אתה לא עונה.. 

מתאפקת לא לזרוק את המכשיר המחורבן, להטיח אותו ברצפה, במקום את כל העצבים שלי עלייך. 

ממלמלת לעצמי איזה "זהו. אני איתו סיימתי", ומבינה שזה תקף רק עד הפעם הבאה שתתקשר. 

רוצה שתיהיה פה ורוצה שתלך, רוצה שתחבק אותי ורוצה שתגרום לי לשנוא אותך, אבל רק שנאה.

בלי רגשות מעורבים, בלי פתח למקרה שהכל יתבהר. תעשה הכל רע, תעשה שיהיה כעס. 

שאני לא אוכל להתחרט, ושהכל יהיה אשמתך. שהכעס יהיה עלייך. אלייך.

תפסיק את הפרפרים האלה האלה, ואת הקווץ' שיש לי בלב.

וכל המיקס-מוזיקה-עצובה הזאת ברקע רק הורס לי את הלילה. 

נו באמת אישה, תפסיקי לחשוב עליו ותלכי לישון. תרוקני את הראש, תשכחי. 

-כן בטח-

נמצאת בנקודה לא טובה בחיי.

חוסר אונים ובדידות, אבל לא מהסוג שמעציב אותי. 

כנראה פשוט התרגלתי לתחושה..

מצד שני רוב הזמן אני יכולה להגיד אותו דבר, שאני בנקודה לא מוצלחת. 

לא זוכרת מתי לאחרונה יכלתי להגיד שהנקודה היא טובה, 

שאני מאושרת ושטוב לי באמת. 

אפילו שיהיה קשה, אבל טוב.