תן לי סיבה להאמין ש

יושבת שם, המוח כבר לא מתפקד. קולטת-לא-קולטת את המילים שיוצאות לך מהפה. 

רגע אחד אתה מספר לי שאתה לא נוסע, לא בחודשים הקרובים לפחות, והלב שלי בעננים. 

רגע אחר אתה.. אתה מספר לי שאתה חרא ואני מדהימה, ושלא מגיע לי מישהו כמוך. 

למה.. למה שתגיד דבר כזה.. 

הקול שלך מתייצב בעוד ששלי מתאפק לא לרעוד. מסתבר שזה הרבה יותר קשה כשהדמעות נוטפות מכל עבר. 

״אל תשחקי את המשחקים האלה. אל תעשי את עצמך המסכנה פה״ 

מה... מה קורה פה. מי אתה בכלל... 

חצי השעה הבאה הייתה סיוט מתמשך. דומעת לא דומעת , בוכה בלי להבין למה או איך. 

מנסה לשלוט בקול שלי, להפוך אותו לסביר. שלא תשמע שאני בוכה. 

״את רואה, אני פוגע בך..״ 

״אתה לא, אני בסדר״ 

״על מה את עובדת...״ 

אתה אומר לי מילים כמו ״אני רוצה אותך״ וסותר את זה במשפטים כמו ״אני לא רוצה שניפגש..״

מתרץ את זה במושגים של ״אני לא רוצה לפגוע בך״ 

ואני רק מרגישה איך הסכין ננעצת לי בלב ומסתובבת שם לכל הכיוונים. 

אתה לא בנוי לזה, אתה לא יכול עכשיו להיכנס להגדרות.. שמעתי את זה כבר, פשוט לא ציפיתי שזה יכאב כל כך. 

מנסה לענות לך את הדברים אבל המוח מסרב לשתף פעולה, זוכר מילים בודדות , הדמעות השתלטו לי על המחשבות. 

בוהה בנקודות בקיר , מנסה להבין מה קורה פה. 

מה קורה לי. 

מה אתה עושה לי..

ואז נמאס לי קצת לבכות, שוב. 

דה ז׳ה וו לימים אחרים, בהם בכיתי בטלפון, ושנאתי כל רגע.