תן לי סיבה להאמין ש

הוא. הוא מר אדון שלא חייב לי כלום. כמה פגישות והרבה שיחות טלפון.

חיוכים דמעות סודות וכל דבר אינטסיבי אחר שעבר עליי בתקופה הזאת. 

ימים שכאלה, ואתה היית שם. מפתיע, לא מובן מאליו, ומאוד... מחמם את הלב. 

מוצאת לאט לאט את המקום החמים, המקבל, זה שמחבק ואפשר לחזור אליו בסוף של יום ארוך. 

גם אם פיזית אתה רחוק. 

אתה נעלם לי ליומיים וזה קצת כואב, כי אני יודעת שלך זה לא. 

מר אדון שלא חייב לי כלום, אני מתגעגעת אליך, ואני לא אגיד לך כלום,

למרות כל הכנות הזאת שלך באוויר. 

אתה לומד על אנשים הכי הרבה כשהמצבים הם קשים. 

אתה לומד להיות מתוסכל מהם , בעיקר.

אתה לומד מי מהם באמת חבר..

מי ישקיע ויחייך אלייך כשתזדקק לכך.

-

אמא לא רואה שאני מתקרבת לסף הדכאון הקטן והפרטי שלי. היא לא תראה גם אם הוא יהיה כאן.

הם לא רואים מה הימים האלה עושים לי.

בנתיים רק מחייכת אליהם, ונשברת כשמאוחר, כשחושך מסביב, ואף אחד לא רואה. 

(למרות הפעם ההיא כשמר אדון התקשר ואני הייתי עם דמעות בעיניים. 

דממה בטלפון, מידי פעם שומעים אותי בוכה והוא מחפש מה לומר. 

לא בוכים לאנשים, אל תיהי טיפשית. את יודעת זה)